ביום מותו של נשיא פולין

אולי הוא כאן באדמה, מתחת לרגלי


בערב אנחנו חוזרים לפוזנן, שקט במכונית. רק רדיו: עדי ראייה מזועזעים, גברים ונשים, בוכים. אף אחד לא מצליח לסיים משפט. צלם שהיה אמור לעלות לטיסה ולא נמצא לו מקום, ניצל. בקול נמוך קריין מקריא רשימת שמות עם תארים, הנשיא לך קצ'ינסקי, אשתו, הגנרל, עוד גנרל ועוד אחד, ראש פקולטה מאוניברסיטת ורשה, חברת הסיים, הסנטור, השרה. תשעים ושישה שמות, רובם של צמרת המדינה וחלקם של משפחות נטבחי קאטין. פניהם היו מועדות לטקט הזיכרון השנתי לטבח בקאטין, שרק לא מזמן רוסיה קיבלה את האחריות עליו. מוזיקת אבל, ואחר כך פרשן מסביר שהמדינה תעבור שינוי גדול בעקבות האסון, וחברי הפולנים תוהים לאיזה כיוון – האם אחיו התאום של הנשיא, שעומד בראש מפלגת האופוזיציה, יתפוס את השלטון. כולם מסכימים שלמרות שקצ'ינסקי המת היה שנוי במחלוקת, השוק הוא גדול.
בבוקר, בדרך, כשעצרנו בעיר טוֹרוּן כדי לקחת את האיש שידריך אותנו במחוז חפצנו, הגיעו המסרונים הראשונים, הטלפונים החלו לצלצל והרחוב התחלק בבת אחת לשניים: אלה שכבר שמעו ואלה שעוד לא. בבית הקפה מיהרו אנשים להחליף מידע עם זרים. מספר ההרוגים השתנה במשך היום. ועוד שינוי, חזותי, התרחש לנגד עינינו בזמן שנסענו בין העיירות: דגלי אדום-לבן הורדו לחצי התורן, ועל בתים פרטיים הונפו עוד ועוד דגלים מעוטרים בסרט שחור.

שנה וחצי חיכיתי ליום הזה, שבו אבקר בעיר ילדותו של אבי. כל כך מעט אני יודעת על הצד הזה של המשפחה, כמעט כלום. אבי היה שתקן גדול. הוא עלה לפלסטינה לפני המלחמה. הוריו היו אמורים להגיע ולא הספיקו. זה ספר, מה שמתהווה אצלי, יקח זמן לעבד בנשמה את החומרים שמצטברים, מה אוכל לספר בפוסט אחד, בלילה שאחרי היום שבו גיליתי מה בדיוק היה סופו של סבא שלי שנרצח לפני שנולדתי. לבי עולה על גדותיו. אכתוב בלי להסתכל ברשימות ובלי להאזין להקלטות – ממילא את רוב המדובר שם לא הבנתי בגלל השפה, אבל את העיקר הבנתי.
כשהנאצים פלשו לפולין והגיעו לגוֹלוּבּ-דוֹבְּז'ין (Golub-Dobrzin), עוד לפני שנכנסו האס.אס. והגסטפו לתמונה, מיהרו לאסוף את כל האינטליגנציה, פולנים וגרמנים, נוצרים ויהודים – מורים, רופאים, וביניהם סבא, אדולף אברהם, שהיה רוקח ודמות מפתח בעירו ובאזור כולו. המטרה היתה להשמיד אותם, אבל לא לפני שיתעללו בהם – סתם, בשביל הכיף, לא כדי להוציא מידע או משהו כזה. במרתף בניין המשטרה, שנתפס בידי הנאצים, בחדרי המעצר ובמסדרון, עונו מאות אנשים בקבוצות קטנות, בדרך סדיסטית במיוחד. בתא שבקצה המסדרון נכלא כומר, כדי שיראה הכל. לאחר יום או יומיים או אף אחד לא יודע בדיוק כמה זמן, רצחו את חלקם במקום והאחרים הוסעו לגבעה שעליה הוקם בחופזה מחנה צבאי, שם ירו בהם אל תוך בורות.

מה שידעתי עד היום זה שאת סבא, שעוד לא היה אז סבא, לקחו ליער ובדרך ראה איכרים שעבדו בשדה וקרא לעברם: "תודיעו בגולוב שהולכים להרוג את הרוקח". לא ידעתי כלום על מרתף העינויים ועל המיקום המדויק של הבור שנכרה לו או שהוא נאלץ לכרות. ויש עוד דברים שהתגלו.
עכשיו בואו ניסע לגבעה. ניצבת עליה מצבה עם שמות עשרות הקורבנות, כולל מישהו שגר בבית ממול וראו אותו מציץ מהבית ולקחו גם אותו. השם של סבא שלי משובש לגמרי. הגבעה מיוערת. אני מסתובבת וחושבת איפה הוא, אולי מתחת לרגלי כאן, אולי בשקע שם, או בקפל הקרקע ההוא. האביב בדיוק מתחיל, בקצות ענפי השיחים מבצבצים עלים הכי ירוקים שיש, אבל רוב היער מלא מחטים, עצי מחט.


מתברר שלא, אני כנראה לא דורכת על עצמותיו. ב-1945 חפרו במקום והוציאו מן האדמה כ-150 גופות. מי שזוהה זכה לקבר משלו, ואת השאר קברו בקבר אחים בבית הקברות הקתולי בריפּין. בכל מקרה, גם אם היו מזהים אותו – בית קברות יהודי כבר לא היה, הוא הושמד. נוסעים לקתולי, אבל בדרך קופצים לאתר שבו נאספו שברי מצבות מבית הקברות היהודי. אנדרוה לבית קברות. האתר מגודר ומטופח. יסלח לי היהודי האוסטרלי שיזם את המקום, אני לא זוכרת את שמו ולא יכולה עכשיו להסתכל ברשימות.

בית הקברות שבו אולי קבור סבי בקבר אחים מקושט כולו בפרחים, בבתי נרות ובצלבים. מקום מכובד. מה אני עושה פה?

נוסעים לגולוב. עיר קטנה, אינטימית, יפה, נהר ממפריד וחבר אותה לדובז'ין. מעל גבעה גבוהה משקיפה על העיר טירה עתיקה מלבנים אדומות. זהו אתר תיירות מוכר בפולין, פעם בשנה נערכים שם שחזורים של קרבות אבירים עם כל התלבושות. מוזר, אבא מעולם לא סיפר מילה אחת על הטירה. והוא דווקא היה מספר לנו סיפורים יפים לפני השינה כשהיינו ילדים קטנים.
אני לא זוכרת כמה מאות יהודים חיו שם, אבל היחסים בין הפולנים, הגרמנים והיהודים שביניהם היו מצוינים. פעם בשנה ביום החג הלאומי הפולני, ב-3 במאי, היו כולם צועדים ביחד מגשר העץ שעל הנהר אל מרכז העיר דובז'ין, ובכיכר היו מתפצלים – הנוצרים פנו ימינה לכנסייה והיהודים שמאלה לבית הכנסת. המשפחה של אבא לא היתה דתית, אבל בטח גם הם הלכו לאותו כיוון. סבא היה פעיל ציוני מרכזי, בין שאר עיסוקיו הציבוריים. בגולוב-דובז'ין היה ידוע: אם יש לך בעיה, תפנה לריזנפלד, הוא יעזור. המון סיפורים על נדיבותו וטוב לבו נחשפים לעיני מכל מיני כיוונים. בכיכר הזאת רוכזו היהודים לפני שגורשו. גם שם יש מצבה, מאבן במשקל שלושה טונות, ולמרגלותיה מכל קטן ובו אפר שהובא מאושוויץ.
סבתא, הינדה-יוהאנה ריזנפלד, נרצחה באושוויץ. איך הגיעה לשם, דרך גטו ורשה – זה יתברר לי בקרוב, הסיפור בדרך. בכל אופן את שמה לא ראיתי באף אחת מהרשימות. בבית העינויים בריפין יש מוזאון. נמצא שם גם עותק של ספר הקהילה של גולוב-דובז'ין, שהבאתי אתי, ולוח זיכרון בעברית וביידיש. תלמידים פולנים מבקרים ושומעים פיסות היסטוריה.
בחזרה לגולוב. סיבוב בעיר. בית המרקחת של המשפחה הוא עדיין בית מרקחת, ועד לפני עשור נותרו בו כל הציוד והריהוט המקורי. עכשיו הוא משופץ ושייך לרשת בתי מרקחת עם לוגו ירוק. הוא נמצא ברינק, כיכר השוק העתיקה. מהבית הסמוך, אחרי שעוברים במסדרון ארוך וצר, אפשר לראות את החצר האחורית, הגדולה מהמקובל. ומהעבר השני, על הגבעה, ניצב עדיין הבניין שבו למדו עברית. רוב בתי היהודים נמחקו, והשאר עברו לידיים אחרות. לשכונה חדשה שנבנתה על חורבותיה של שכונת יהודים קוראים: שכוונת הניצחון. ובכלל לא שמתי לב לסמיכות הזמנים עם יום השואה.
לא אסיים לפני שאגיד שלא יכולתי לבחור חברים יותר טובים למסע הזה, ולפני שאציין את שמו של האיש היקר שהקשר אתו רק התחיל היום: גאסן פייקרסקי. כשנפרדנו היו לו דמעות בעיניים. לך תדע מה עורר אצלו את הדחף להראות ולהסביר ולספר, מה הוא ראה ושמע כשהיה ילד בן 6, 7, 8.
עכשיו, אחרי שכתבתי את כל זה, אולי אתפנה לבכות.

מודעות פרסומת

מי גר פה

הן נראות בדיוק כמו בתמונות השחור-לבן המוכרות, המלוות אותנו עוד מלפני שנולדנו. כניסות לבתים, לחצרות פנימיות, בפוזנן, עיר גדולה בפולין, שנכבשה בידי פרוסיה, שהפכה לגרמניה, ושוב חזרה להיות פולנית. במרכז, כיכר העיר העתיקה, מוקפת טבעות של תקופות כמו בגזע של עץ.
כבר שנה וחצי אני כאן, משוטטת ברחובות וקופאת בכל פעם מחדש לנוכח דלתות, שערים, חצרות פנימיות של בתים ישנים. אפשר להריח את התבשילים מן המטבחים, לשמוע את קולות הילדים המשחקים, ובאיזשהו רגע נאטם הפסקול.
צלצול של טראם שעובר ברחוב, עוזר. הוא חוזר ומחבר את העבר אל ההווה. פוזנן עיר יפה, אם כי קצת בורגנית מדי לטעמי.

חגים שמחים

זו לא חנוכייה, בחלון הבית שברחוב בולגרסקה, יש בה רק שבעה אורות. כמוה מופיעות בחלונות פה ושם לקראת חג המולד, מוֹזֶ'ה נארוֹזֶנְיה בפולנית, שנופל כידוע בסביבות חנוכה. השפעה יהודית? כמו שיום שבת נקרא בפולנית סוֹבּוֹטָה? חבר מישראל שאל אותי כשהגעתי לפולין אם כולם כאן בלונדינים. ובכן, בכלל לא. אם באוטובוס מלא סורקים במבט את קודקודי הנוסעים, רואים לא מעט שיער כהה. ומדוע מאות פולנים צעירים נרשמים כל שנה ללימודי עברית באוניברסיטאות? הכל קשור, אבל הסופגניות לא. כלומר, כן, גם הן, אבל בקשר הפוך. לקראת עונת השלג הן נערמות בהמוניהן בקונדיטוריות ובמאפיות, ונעלמות במהירות אם אני עוברת בסביבה.
הסופגניות, פּוֹנְצְ'קי, נולדו במזרח אירופה. מכאן הן הגיעו לארץ יחד עם לביבות תפוחי האדמה, פְּלאצ'קי. על מקור שְמן המוצלח בעברית, ומה הקשר בינו לבין ספונג'ה, אפשר לקרוא כאן: http://hebrew-academy.huji.ac.il/PDF/Hanuka.pdf.

 

כיכר העיר העתיקה (Stary Rynek ובקיצור, הרינֶק) הופכת לקראת היומולדת של ישו לארץ פלאות. תאורה בצבעי קסם שוטפת מבנים רנסנסיים, שעליהם מצוירים פורטרטים של קיסרי רומי, ומבנים גותיים וברוקיים, שהוקמו החל במאה ה-12. כ-60 אחוז מהבניינים נהרסו במלחמה ושוחזרו בדקדקנות בשנות ה-50. מזרקות ואנדרטות פזורות על אבני המרצפת הגסות, ביניהן אנדרטה לתליין העירוני – איש קטן על עמוד גבוה. בית המרקחת הראשון בפוזנן הוא אחד משורת חנויות שהיו של יהודים – את זה ניתן לראות, לפי השמות שעל השלטים, בתצלום שתלוי בתוך הבניין המרכזי, זה שהיה בית העירייה במאה ה-17 ועכשיו הוא מוזיאון לתולדות העיר. כמה מטרים ממנו, בפינה (הכיכר מרובעת): Ulica żydowska, רחוב היהודים.

 

המוזיקה הממלאת את הכיכר מעורבת: תזמורת עממית עם סולו אקורדאון מתחלפת בלהקת רוק אנגלית. ליד דוכן מתנות מדרום אמריקה, איש מנגן בחליל פאן, עם פלייבק, את "אני חוזר הביתה" של דורון מזר, בלי המילים של שמרית אור, רק הלחן של האיטלקי טוטו קוטוניו. ילדים ארוזים במעילים וכובעים עומדים בתור ליד במה קטנה שעליה הותקן פעמון – מושכים בחוט והוא מצלצל.
"ירושלים של זהב" בקולותיהן הצלולים של קאשיה וגושיה, סטודנטיות לעברית, ואחר כך "כשהרב רוקד" ביידיש "רוקדים גם כל החסידים" – זה כבר לא ברינק אלא בבר בעיר העתיקה, במסיבת חנוכה. עם סופגניות כמובן.
מהר מאוד, שבוע לפני החג של הנוצרים ולאחר שהסתיים זה של היהודים, נגדעה באבה השמחה ביריד. דוכני האוכל נסגרו, ביתני המתנות קופלו, לא יודעת מה קרה לפסלי הקרח שנוצרו במקום ויופיים התבסס על התאורה הצבעונית. נעלם גם האוהל ובו סצנת הלידה של בעל השמחה – בובות בגודל כמעט טבעי וחמור אחד אמיתי, חי, שסבל בשקט. תושבי פוזנן, ולמעשה כל אירופה, התפזרו לבתיהם – קור גדול מהצפוי ירד על היבשת. בפוזנן הוא הגיע למינוס 14 מעלות, לא משהו שקל להתמודד אתו.  

 

עד שהגיע חג המולד עלו הטמפרטורות אל מסביב לאפס ורוב השלג נמס. לארוחה חגיגית משפחתית הכנתי מסאבחה וקציצות פראסה עם בשר. זה ממש לא התאים. התברר שבארוחה הזאת בפולין לא אוכלים בשר אלא רק דגים – כבושים, מבושלים וגם נתחי קרפיון מטוגן כשניצל. קיבלתי מתנה סבא כריסמס עם אף אדום מאוד –  כנראה שתה טוב.
על קיר באחת הפינות ברינק נשאר השעון הדיגיטלי, הסופר לאחור את השעות עד מתישהו בשנת 2012, אליפות אירופה בכדורגל. חלק מהמשחקים ייערכו בפוזנן, לא רחוק מביתי. רק שיפסיקו כבר עם החזיזים האלה. כבר שבועיים קולות של יריות ופיצוצים מקפיצים את השכונה. שיבוא כבר ה-1 בינואר, יעברו הזיקוקים ויהיה שקט.

גם סוס רץ על המים

החורף הולך ומתמקם. עוד מעט יירד שלג. כבר היה הבקרוב בוקר אחד: שמיכה לבנה דקיקה עם חורים, שהתמוססה אחר הצהרים. כשהוא ירפד את הארץ כולה, יתחילו מכות החשמל. מי שיש לו בבית שטיח סינתטי מקיר לקיר, ושהיא או הוא רגישים לחשמל סטאטי, אוי אוי, אלה, כלומר אנחנו, נתחיל לחטוף זרמים על ימין ועל שמאל.

איזה ייאוש. מדשדשים בבוקר בעיניים טרוטות למטבח או לאמבטיה, נוגעים בברז, ופאף, מכת חשמל. ככה כל היום, בכל מקום בבית ובחוץ, קפיצה מכל מגע עם חפץ מתכתי.

הנהרות והאגמים יקפאו. על האדמה יצנחו שכבות מתחדשות של שלג צח ומרהיב (וקראצ' קראצ', ההליכה עליו), ועימן שוב ההצפה, מבול, של זכרונות של אחרים, שחלחלו והתקבעו בצורת מועקה. הספר של דניאל מנדלסון, "אבודים – שישה מתוך שישה מיליון" (הוצאת ספרי עליית הגג, ידיעות אחרונות, תרגום: אביעד שטיר), מטלטל, טורף את הקלפים בנשמה.

 

היתה נעימה, קבלת הפנים לסתיו, בוורשה על הוויסלה. כל הקיץ התקיימה שם פעילות אמנותית אינטנסיבית, שפירותיה נשארו פזורים בשטח. אחד מהם הוא גוף זוהר שצורתו וגודלו כסלע, מוצב בתוך אוהל לבן. או זר צינורות אדומים שפורצים מן האדמה ונראים כמו עבודת חשמלאים שהופסקה באמצע; אבל עוברי האורח לא מתבלבלים, הם יודעים להתעכב, להצמיד קצה צינור לאוזניהם ולהקשיב. העיניים מגלות ממול, סמוך לגדה השניה, סוס ניצב על המים, עשוי מקַו ניאון, והאוזן שומעת מהצינור מעין המיית מים סמיכים שבתוכם מהדהדת שירת אנשים רחוקה, מהפנטת, מן המעמקים. זו עבודה של סטודנטים לאמנות מקראקוב.

 

באותו יום שישי אחר הצהרים, במזג אוויר נעים ורך, לב האירועים נקבע על רפסודה צמודה לגדה, בין שני הגשרים המחברים את ורשה עם רובע פראגה – זה שעליו עוברת ברעש הרכבת החשמלית, ומצפון לו זה עם המיתרים, שוויינטו-קְזֶ'סקי (Most Swiętokrzyski, גשר הצלב הקדוש). צרורות של בלונים בוורוד זרחני צפו מסביב לרפסודה, אליה הגיעו סירות, עליה התאספו האורחים, שם נישאו דברים, הוצגו עבודות וידאו קטנות ושולחו יצירות נוספות. האמנית קאשיה קראקוביאק (Katarzyna Krakowiak), מוקפת ציוד אלקטרוני, הורידה אל המים מיקרופונים ומגברים, וכך ניתן היה להשמיע דברים אל תוך המים ולשמוע קולות מתוכם. שם העבודה: "להזין את המים", וכאן www.zywawoda.org ניתן לראות אנימציה המדגימה את ביצועה.

האמן מַצ'יֵי קוּראק (Maciej Kurak) הגיע בהליכה מפוזנן, 320 ק"מ, במשך שבוע, מוביל עפיפון. כאן כתוב עליו: http://www.culture.pl/en/culture/artykuly/os_kurak_maciej.

מיניבוס מיוחד הסיע את המעוניינים אל עבודות מרוחקות. למשל, אל המערבולת שיצרה במים יואנּה רייקובסקה (Joanna Rajkowska) במקום כמעט סודי, מאחורי אי קטן שבנהר. רוב עבודותיה של רייקובסקה אינן סודיות כלל, להפך, לפחות אחת מהן מוכרת לכל מי שמבקר בוורשה: זה הדקל המזדקר בכיכר שארל דה גול שבלב הכרך. http://www.rajkowska.com/en/.

 

על גשר המיתרים הסמוך למערבולת הגיעה בריצה שפופה נטליה רומיק (Natalia Romik), מכוסה מכף רגל עד ראש במראות קטנות. כשפלשה אל בין השיחים, שיקפו המראות את הסביבה ורומיק עצמה נעלמה מהעין, הוקוס פוקוס.

 

סבך של קנים ושיחי פרא מכסה שטחים גדולים על שתי גדות הוויסלה. אתרי צילום מצוינים לסרטי ג'ונגל, אם כי לא כל כך מתאימים לטרזן. ובאותו יום  שישי אחר הצהרים, שהלך והפך לערב שבת, נראו בכל מקום מצלמות, וידאו וסטילס. היה קשה לדעת, וגם לא כל כך חשוב, אילו מהן מתעדות איזה אירוע ואילו הן אירועים לעצמם.

הדמדומים ארוכים באירופה. ככל שהחשיך היום נכנסו לפעולה האורות. הסוס שניצב על המים האדים והחל לדהור, בעזרת מנוע שמפעילים מי הנהר. כשהזרימה נחלשה, האור התעמעם. לפני כשנתיים ראיתי בעיר אחרת, על נהר אחר, ברבור רץ על פני המים. ממש ברבור, ממש רץ. טֶבע, לא אמנות.

 

על הרפסודה חילקו בשלב הזה מרק חם והשמיעו מוזיקה מצחיקה ("קחי אותי לירח", "פופקורן"). מגשר המיתרים הושלכו ריצודי אור יקרות, שהשתבשו כאשר חלפה על פניהם סירה ובה נושאי לפידים בוערים. ברובע פראגה שמעבר לנהר נעו בתוך החושך עשרות נקודות אדומות וצהובות על קצות עגורנים. שם עמלים יום ולילה בבניית איצטדיון למשחקי אליפות אירופה בכדורגל שתתקיים ב-2012.

סצנת הסיום של האירוע התרחשה במקום מרוחק, שבו שלוחת מים צרה חודרת אל שדה בור. ככה זה בוורשה, גם בתוך העיר נשאר הרבה טבע, ולא רק בצורת פארקים.

מדורה ציינה את המקום שבו עגנה הגונדולה המוזהבת של פאוול אלטהאמר (Pawel Althamer). קבוצות של שניים-שלושה הוזמנו לשיט, אם אפשר לכנות כך את התנועה האיטית בגונדולה המתנדנדת בתוך סבך הקנים, לצלילי אקורדיאון, בחושך, על רצועת מים שנעשתה יותר ויותר צרה, וניסיון לרסן את פרץ הצחוק, כדי לא להתהפך. הגונדוליירים לבושי הזהב התחלפו ביניהם, בכל פעם אחד מהם עזר לאמן והאחרים ישבו ליד המדורה ואכלו פיצה עם החבר'ה.

אחר כך התחילה במקום אחר בעיר מסיבה גדולה, אפטר פרטי, עם הופעות וריקודים עד הבוקר. וכך נגמר הקיץ ומאז חלף הסתיו וצבעי השלכת החמים שעל האדמה תיכף ייצבעו בלבן. מתחת לשלג אני מקווה (ומתחלחלת מהמחשבה) למצוא עוד כמה עקבות שאני מחפשת כאן.

רשימת קניות לגן חיות

כלובים ריקים. החיות ברחו אל החופש, או שלא

 

בעל מסעדה ליד תחנת הרכבת הגיע לגיל 50. נאספו חבריו למשחק הכדורת, לחשוב על מתנה הולמת. כיוון שידעו שהוא אוהב חיות, החליטו לשבות ממלאכתם (שהיתה בעיקר סביאת בירה במסעדה של חברם), לפשוט על העיר ולקנות את כל בעלי החיים שיצליחו למצוא במשך שלושה ימים.

וזאת היתה המתנה שהביאו:

אווז, ברווז

כבש, חתול

עז, שפן

טווס, חזיר

סנאי, תרנגולת

דוב וקוף.

שני האחרונים מאולפים. וכל אלה עובדות היסטוריות.

הם שיכנו את החיות בחצר המסעדה, ולא פחות מבעל הבית (ששמו נשכח ומסעדתו כבר מזמן לא קיימת) שמחו ילדי פוזנן, שנהרו מכל רחבי העיר. הדבר היה בשנת 1871.

בגיל 53 האיש התעייף. המתנה הפכה למעמסה, בעיקר כלכלית. אז הוחלט בעירייה להקים את גן החיות הראשון בפולין. במסגרת הפרויקט הועברו השפן, החתול, הדוב וחבריהם למתחם שנבנה במיוחד במקום מרכזי, וקיבלו שכנים חדשים שהובאו מרחבי העולם: פילים, נמרים, אריות, ציפורים, נחשים מסוכנים ושאר בעלי חיים שמסקרנים בני אדם, מצחיקים אותם או מפחידים. הכלובים היו כמיטב המסורת, צינוק.

מאוד נעים לראות גן חיות סגור.

אני עוברת שם בדרכי העירה. בסתיו ובחורף המקום נראה נטוש. עצים עירומים, שבילים שאיש לא הולך בהם, כלובים ריקים, הידד, החיות נמלטו אל החופש וסגרו אחריהן את הדלתות. טוב, בקשר לנחשים אני לא בטוחה שהידד. רק פעם אחת נראתה שם בחורף משפחה אנושית קטנה, זוג עם ילד, ליד דיר סמוך לגדר, שממנו יצאו במפתיע כמה עזים שקצת דומות לדובונים.

אבל לא, החיות לא ברחו, הן הועברו למקום מודרני, מרווח מאוד, בפאתי העיר. היתה להם בעיה שם לא מזמן, עם פיל שהובא במיוחד לצורכי הרבעה וסירב לעשות זאת ישירות בפילה. זו היתה סיבה טובה לייחצן קצת את המקום, אפילו בארץ פורסם הסיפור על הפיל האומו.

בגן הישן נשארה פילה זקנה, שחששו לטלטל אותה. היא מתה מזמן. אבל נשארו חיות אחרות, כאלה שמוכרות מפינות חי, ביניהן אחת עם עיניים צוחקות מתוך פרווה, שנראית כמו שעטנז של כמה יצורים, כולל אדם. עכשיו זהו פארק שאליו בעיקר מביאים ילדים באביב ובקיץ. בין השבילים נותרו פסלי חיות שהוצבו שם במשך השנים: סוס בגודל על-טבעי, צבוֹע ואחרות, ואריה שהוא אנדרטה למנהל הראשון שנקרא ליאו; חצב אותו באבן גאורג אוגוסט גאול, אמן גרמני ידוע בתחילת המאה ה-20, שדמויות בעלי חיים כיכבו בפסליו ובהדפסיו. באביב נחתו בחצר היענים זוג חסידות חופשיות שבחרו לקנן דווקא שם, וזה לא נראה כהתרסה. כמה קופים אומללים מבדרים את הקהל מתוך כלוב, ובסמוך להם כלואים בתאי זכוכית מטר על מטר שניים-שלושה נחשי ענק, שלא נראה שהם יודעים לשם מה באו לעולם.

כשבאתי להקליט את החיות, הן היו שקטות. ברווז לא געה, קוף לא צייץ. רק התוכים הננסיים בביתן הציפורים הכלואות פטפטו בקול גדול בזמן האוכל (התפריט: חמנייה).

גן החיות של תל אביב לא היה שקט אף פעם. בלילות נשמעו ממנו שאגות וגעיות ונעירות וכנראה גר איתם שם טרזן, כי גם את הקריאות שלו שמענו. בשנות השבעים הייתי באה מירושלים ומתארחת אצל חברה שגרה בסמוך.

בסופו של דבר שני תיישים הם הסמל של פוזנן. יש סיבה. זה יסופר בפרק על הכיכר שבעיר העתיקה. חיפושית פרת משה רבנו (בּייֶדרוֹנקה) היא הלוגו של רשת סוּפּרים וצפרדע (זַ'בּקה) של רשת אחרת.

ואגב, החתול השחור מהתעלומה – מתברר שהוא שכן שלי ויש לו משולש לבן בצוואר. ברחבי השכונה מתגוררים עוד שישה מהמשפחה שלו וגם כמה אפורים, ובכלל מתברר שחיים בפולין חתולי רחוב ואנשים שמאכילים אותם. בחורף הם מסתדרים, יש להם ניסיון.

ב-1972 הוכרז גן החיות הישן, המכונה עתה גן זואולוגי, כאתר היסטורי לשימור. הכלובים הריקים הפכו בכך למצבה. אבל מספרים שהסיבה האמיתית לאי פינויו נמצאת מתחת לאדמה: רוחשת שם מושבת עכברושים כה גדולה, כמה וכמה קומות במעמקי האדמה, שאם תגורש – פוזנן תוצף במכת עכברושים איומה.

את החיה שמתנפנפת כאן למטה הבאתי הביתה מהגן. קניתי אותה לשני ילדים אהובים, שידעתי כי ידעו להעריך אותה. כשהלכתי משם חשבתי על החברים הבוגרים, מה יש, גם להם מגיע, חזרתי על עקבותי וקניתי עוד כמה. ואז התקנאתי בהם וחזרתי שוב בשביל עצמי. בפעמים הבאות השומר בשער כבר נתן לי להיכנס בלי כרטיס ובחנות היו תלויות החיות האלה בשורה חגיגית. את כולן קניתי. עד אז לא ידעתי שיש לי כל כך הרבה חברים שמגיע להם. במפעל הבובות בוודאי חגיגה, בפוזנן יש טרנד חדש.

אני כפי ארימה

שנה טובה לך אבא

שנה טובה לך אמא

 

עולם ישן עדי יסוד נחריבה

 

 

קום התנער שיכון סובייטי

מדי פעם הם כובשים בהפתעה את השכונה. שניים. צוענים כנראה. משיכות אקורדיאון קולניות, הופ הופ, הם מתפצלים, ומנגינה עממית שמחה, בדרך כלל ואלס, עולה ומתפשטת בין הבניינים. הבלוקים האפורים, חמש קומות גובהם, שנבנו בתקופה הקומוניסטית, עוברים בשנתיים האחרונות שיפוץ חיצוני יסודי. אחד כן, אחד לא, ובשלב השני אחד לא ואחד כן, הם מצופים בלוחות של חומר בידוד, מטויחים, נצבעים – כל בלוק בכמה צבעים, בעיקר פסטליים – ומקבלים כניסות עם אינטרקום ומצחייה. השבילים נשארים לפיניש, בינתיים הם תשבץ של אריחי בטון שבורים, פיסות בוץ, שקעים, שלוליות, בליטות ומהמורות. אין מה לדבר על הליכה בנעלי עקב, גם במגפיים יציבים נשקפת סכנה.

רק אחרי שניים-שלושה שירים המנגן שולח מבטים לעבר החלונות. את המטבע שנזרק מאחד מהם הוא תופס ביד מיומנת, בעוד היד השניה ממשיכה לנגן. החלונות יפים. נאה גם מבנה השיכון, שתושבי פוזנן מכנים אותו חורשה קומוניסטית – אין מרפסת מול מרפסת, ולא רק מפני שהמרפסות קטנות ומועטות, אלא בגלל הרווחים הגדולים שבין הבתים –  משטחי אדמה בוצית אפורה בסתיו, מרבדי שלג בחורף וכרי דשא ירוקים, משובצים מרגניות ופרחים כחולים, באביב ובקיץ.

בתחילת מרץ החלו להישמע מבעד לשלג קולות של ציפורים, ולקראת אפריל התגלו עלעלים על העצים, שנראו עד אז כמטאטאי זרדים הפוכים. אז פרצו קולות הילדים ששולחו לחופשי עם הכדור והאופניים. בין עמודי הברזל שעל הדשא נמתחו חבלים, ועד החורף תתנפנף עליהם כביסה צבעונית – סדינים, תחתונים, חזיות, חולצות, מגבות ושמלות. לא שלא יורד גשם בקיץ, מרענן ומשמח. בכל הכניסות מלבלבות גינות קטנות צבעוניות.

וכל השנה, חורף וקיץ, עוברים מחטטי הזבל כמה פעמים ביום, סורקים את מקבצי הפחים-צפרדעים ואוספים חפצים ראויים למיחזור, אולי בשוק הפשפשים ואולי בבית – ראיתי אישה מלקטת מהפחים תפוחי אדמה שהחלו להנביט. ופעם אחת, בשלג, נראה מחטט לבוש חולצת פסים שמזכירה משהו.

המון דברים מזכירים את ישראל של שנות החמישים והשישים. ולא מפני שפולין נשארה מאחור, אלא מפני שהעבר נוכח כאן חזק בדרכים שונות. בהקשר השכונתי, האווירה: גלנטריה ומכולת וירקן, ומינימרקט שלצדו נפתחים פעמיים בשבוע דוכני בגדים זולים על שולחנות מתקפלים, ולא רחוק מכאן קניוני ענק חדשים, נוצצים הומים, ובהם סוּפרים ובגדי מותגים אירופאים למהדרין (גאפ חסר). האנשים המבוגרים שבשכונה נראים, נשמעים ומתנהגים כמו בני דורם של הורי בשעתם. הילדים משחקים בשכונה כמונו. ובערב מתקבצים נערות ונערים על הספסל מתחת לפנס ונשמעים קולות צחוק, גם של שיכורים. נדמה לי ששמעתי קול של אמא שקוראת לילדה מן החלון.

בחורף התארחה בחוג שלנו למשך חודש ד"ר הנרייט דהאן כלב, ראש החוג למגדר באוניברסיטת בן-גוריון. ומה היתה התרשמותה הראשונית? "בישראל כולנו פולנים", היא אמרה בפליאה. דהאן כלב נולדה במרוקו וגדלה בישראל עם זהות ברורה של ישראלית מרוקאית. וחיים כהן ידידי, ששהה שבועות אחדים בפולין, מצא בכל פינה את המראה והתחושה של בית אמו, כך סיפר כשפגשתי אותו בביקור הקיץ בתל אביב. כהן הוא בן לעדות האורפלית והכורדית. אצלנו בבית דיברו עברית, שתי השפות האחרות, גרמנית ופולנית, שימשו לסודות שבין המבוגרים. צלילי השפה המוכרים אך לא לגמרי מובנים הם עוד רובד בחוויה הפולנית שלי ובתחושת הבית. כמובן צריך להמשיך ולהגדיר את מושג הבית.

קום / פול

ברקע: בית משופץ ברחוב הסתיו

 

היחס אל העבר מורכב. הינה דוגמה. בתחילת חודש יוני עלו שלושה דחפורים על שלוש האנדרטות שבפאתי השכונה לכיוון מרכז העיר. שתיים מהן היו גושי בטון מוצקים בגובה כשני מטר ואחת גבוהה ומזדקרת, עליה תבליט של חיילים גיבורים בפעולה, בסגנון סובייטי מובהק, ולמרגלותיה משטח מכוסה קוביות בטון בגובה כ-10 ס"מ. המשטח הזה לכד את תשומת לבי בכל פעם שעברתי שם בדרכי לעבודה, הוא נראה כבית קברות צבאי מיניאטורי גדול וקודר.

האנדרטה המרכזית היתה לזכרו של הגנרל הפולני קרול שוויירשבסקי (Karol Swierczewski 1897-1947), בעל רקורד מפואר בצבא הפולני במלחמת העולם השניה, אשר ברזומה הבלתי מצונזר שלו (כי אחד רשמי שראיתי היה כזה) נרשם פיקוד על דיוויזיה במלחמת האזרחים בספרד, לצד הטובים. קיימת השערה שהוא שימש השראה לדמותו של הגנרל גולץ בספרו של המינגווי למי צלצלו הפעמונים.

לא היה פשוט להיפטר מהמורשת – במשך שבועות אחדים כרסמו הדחפורים, חבטו, ניתצו לפירורים את גושי הבטון בתוך ענן אבק, עיקמו את שלד הברזל המסועף והיכו וחתכו בו עד שהצליחו. תושבים עמדו מסביב בשקט, התבוננו וצילמו. המחאה היחידה שהצלחתי לקלוט הסתתרה בבלוג מעניין, כאן:

http://unrepentantcommunist.blogspot.com/2009_03_01_archive.html

כך, בעקיפין, עיריית פוזנן סגרה לה בשקט חשבונות ישנים לא רק עם המשטר הקודם אלא גם עם הרוסים. ככה שופכים את המים עם הגיבור. אוי האינטרנציונל המסכן, עולם ישן עדי יסוד נחריבה, הא.

עכשיו השטח מיושר, מקושט בכמה שתילי עצי מחט, ומהכביש הראשי התוחם את השכונה התגלתה הכנסייה. אבל יש מי שתקע את דגלי פולין בקרקע במקומות המגולחים, והצמיד למוטות תמונות של מעשה ההריסה. לצד הדגלים הניחו אגרטל עם פרחים ונרות בכלי זכוכית כמו בבית קברות.

הכנסייה המודרנית, המאופיינת בצורות משולשים, נבנתה לאחר נפילת הקומוניזם. דלתות הזכוכית הגדולות נשארות בקיץ פתוחות בזמן התפילה. בימי ראשון ובמיוחד בחגים היא גדושת מתפללים, ורבים נשארים על הרחבה שבחוץ. באמצעות מערכת כריזה נשפכת אליהם התפילה, א-קפלה, בלי אורגן – זוהי כנסייה פרבוסלבית.

עם כל השיפוצים, ההתעוררות והמחיקה, רק שמות הרחובות נותרו ללא שינוי: סתיו, אביב, שחר, בין ערביים, דמדומים. למתבונן נותר להשלים את הפערים עם או בלי זיקה למשטרים שהתחלפו. ניטרליים הם לא.

 

לא כלום אתמול, מחר הכול

 חלק מהרשימות המתפרסמות כאן משודרות, עם הקלטות מהשטח, בשעה העברית של קול פולין

http://www.polskieradio.pl/zagranica/il/

דרוש/ה מתרגם/ת זריז/ה מפולנית לעברית

לתרגום מאמר הקשור בתולדות משפחתי.

 

אצא לי אל היער

קצת בתשובה לשאלה שחוזרת שוב ושוב, למה פולין למה.

שלוש פעמים הייתי בפולין לפני שהגעתי לפוזנן שבמערבה, כדי להישאר כאן לפחות שנה. אבל המסע התחיל הרבה קודם, באמצעות זכרונות של אנשים אחרים, מהמלחמה וגם מלפניה. צורך, שהלך ונעשה דוחק עם השנים, להכיל כמה שיותר חוויות שלהם, גם הקשות ביותר, התפתח לתשוקה לשקוע במקום עצמו לזמן מה, תשוקה שמעורבים בה געגועים, פחדים, סקרנות וחלקים נוספים של פאזל רגשי שעלי להרכיב. נדמה לי ששמו של הפאזל הוא: אני מכאן.

כבר תשעה חודשים אני מתנודדת על הסף. החודש התחלתי לצלם כניסות של בתים (הן נראות בדיוק כמו בתמונות הישנות, עם תוספת קטנה של צבע). לצלם כדי להרחיק, כנראה. או להשהות את הכניסה. צעד קטן מהוסס פנימה, שלושה לאחור. ולא לאתרי הנצחה, אלא אם הם מזדמנים בדרך, אלא לחיי היומיום הנמשכים. העבר נוכח כאן חזק וברור ומטושטש ומשוחזר. זה יחזור ברשימות הבאות.

הניסיון למיין את הערימה נעשה בעיקר בעזרת החושים. ככל שאני ממיינת אני מתבלבלת יותר, מוצפת פרטים: צבעי האדמה (אפרפרים), צלילי השפה (המוכרים כל כך מהבית, אבל רק כשפה של סודות ללא תרגום), שירי עם שאנשים מזמרים ביריד בליווי אקורדאון, ותיכף יגיעו ציפורים; העונות המשתנות, אותן העונות, אותו שלג בחורף; ריחות האביב; הטעמים; פירות היער האדומים, פטריות; המגע; ואולי חוש נוסף.

יש מקומות בפולין שחשוב לי להגיע אליהם, אבל לא מהר. לא לעבור ביער. אימה. ויחד אתה, הערגה של אמי אל ריח היער, שעליו חזרה כמנטרה בטיולינו בחורשות הארץ המכונות יערות. זכרונות הילדות היפה, העשירה בטבע, שלה וגם של אנשים נוספים שהשפיעו על חיי. אבל הכי חזקה, האימה. ולא מסיפורי כיפה אדומה, אצלנו בבית כיכבו הדייג ודג הזהב ("טימְפּי טימפּי טימפּי טם / דג זהב שהוא בַים / אילזבּיל, שהיא אשתי / לא רוצה כמו אני". תרגם ד"ר גיאורג ריזנפלד, ילד נצחי).

והנה, יום אחד אומרת סינית חברתי בפשטות, "נלך ליער".

טוב.

סינית, מה זה יער בשבילך?

"הרבה עצים. אוויר נעים, נקי, לא מזוהם. חזרה אל הטבע. קריר בקיץ. אולי הציפורים".היא לא אומרת להסתתר, לברוח, שלג, דם ויריות. "לקטוף פטריות אחרי הגשם. האור לא בוהק, כי העצים מכסים. לפעמים רואים חיות קטנות; אם היער גדול, יש סוגים רבים, ואם הוא קטן – רק סנאים. בסין אין הרבה יערות, לכן החול מתעופף בכל מקום, אמריקאים תמיד מתלוננים על כך".

ולא: אוויר – חנק; ירוק – אדום; קולות כבושים של צעדי ריצה על המצע הרך. נפילה. בור. אפלה. אופל.

"רק בגיל 30 ראיתי בפעם הראשונה יער, בצפון, ליד הגבול עם רוסיה. עד אז ראיתי רק במבוק, אבל זה שונה לגמרי. ביפן יש יערות של עצים וסבך, ואנשים שרוצים להתאבד הולכים לשם הרבה פעמים. הם משאירים מכתב ומאבדים את דרכם ביער. לפעמים מוצאים אותם, לרוב לא".

סינית חוצנית כמוני, אבל היא ממקום אחר לגמרי בעולם. אישה רגישה ומשכילה מאוד, שלא יודעת מה זה פרטיזנים ובונקר זו  מילה חדשה בשבילה. גם לא שמעה על/את שר היער של גתה.

בינתיים אנחנו כבר במעבה היער, על השביל המוביל אל האגם שבמרכזו. מבעד לעצים משמאל רואים פיסות מים ועליהם אנשים שטים בסירות. מימין, עצים גבוהים הטובלים בסבך שיחים באור כהה מטפסים על גבעה. המון גוני ירוק ומקרוב העלים מרפרפים ועליהם כתמי אור בהירים. מאיים זה לא. טעון, כן. וסינית קוטפת מיני צמחים שאחר כך תבשל ונכווית מסירפדים. היא אוהבת את השקט. "לפעמים הוא מפחיד". דממה משתררת לרגע אחרי שהרוח עוברת ומנערת את היער בקול גדול. רוב הזמן השקט הוא בעצם קונצרט של ציפורים.

הציפור השואלת

לפני שנים אחדות יצא לאור ספרו של צבי שטייניץ, "מקום אליו לא שבתי מעולם" (הוצאת בבל), שהוא סיפור גלגוליו במלחמת העולם השניה. צבי שטייניץ היה ילד בן 12 כשפרצה המלחמה. משפחתו החמה והמגוננת גורשה תחילה מהבית ואחרי נדודים ותקופה בגטו, התנפצה. הוא נותר לבדו בעולם הבלהות. מחנות מוות, עבודות כפייה, אושוויץ, צעדת המוות, בוכנוולד – אין זוועה שנחסכה ממנו. הפרק הראשון, כרבע מן הספר עב הכרס, מוקדש לזכרונות הילדות המלאים במוזיקה, שירה ותרבות גרמנית, חום ואהבה. לצד תיאורי התלאות הוא תוהה שוב ושוב (וביקש שלא נמחק את החזרות האלה) איך הצליח לשמור על חייו בגיהנום, וחוזר ועונה שאת הכוח קיבל מאהבת הוריו ומהחום שהרעיפו.

כיוון שהשתתפתי בהבאת הספר לדפוס (עם נועם שכטר, המעצב והמפיק), שהיתי במחיצתו חודשים ארוכים והוא ימשיך ללוות אותי כל שארית חיי. מזכרונות הילדות נחרתו בלבי טיולי האביב בסופי שבוע של משפחת שטייניץ, אימא, אבא ושני ילדים, לפארקים, להאזין לציפורים. עיר ילדותו של צבי היא פוזנן, אז פוזין, גרמניה.

במבט ציפור, ממטוס למשל, רואים שפוזנן מוקפת יערות. עכשיו אני מטיילת בלב אחד מהם, מאזינה לציפורים המקומיות בהתרגשות ומגלה עושר שהכרתי רק מתיאורים ולא חוויתי עד אותו רגע. יש להן לא רק מיני קולות, שירים ומקצבים שונים, אפשר לשמוע גם סימני פיסוק! מצחיקה במיוחד ציפור אחת שמסיימת כל משפט בסימן שאלה. אוי אלוהים, למה לא הבאתי את הטייפ. חזרתי אחר כך כמה פעמים כדי להקליט אותה והיא לא נמצאה, אולי מפני שבינתיים בא הקיץ ואז היה אביב.  

וכך טיילנו ביער בלי חשש, כי השבילים מסומנים. פה ושם מטיילים נוספים חלפו על פנינו. פרחים בצבצו מתוך השיחים. הקרקע היתה רכה. ציפורים ניגנו ושרו.

פתאום ראינו בונקר.

 

 

 

 

 

 

טול לך זכרונות של אחרים

טע אותם על אי תנועה בעיר זרה

על העץ שיצמח בנה לך בית

וממנו תלמד לעוף.

 

כך גורשתי מבריטניה

 

שתי שוטרות ממשטרת הגבולות, לבושות אפודות בצבע צהוב זרחני, הובילו אותי היום ב-12 בצהרים למטוס חברת ראיינאייר בנמל התעופה סטנסטד שליד לונדון. אחת לפנַי, אחת מאחורי, עקפנו את עשרות זוגות העיניים שבתור הארוך, המתפתל, והייתי הנוסעת הראשונה שעלתה למטוס. הדיילת הראשית קיבלה מהשוטרות את צו הגירוש וכן מעטפה ובה דרכוני ומסמכים נוספים שהוחרמו ממני. מן הסתם מחכה לי טקס דומה בפוזנן. אני מתחילה את הכתיבה במטוס.

אתמול יצאתי לדרך שמחה וטובת לב. חברים אהובים שלחו לי כרטיס הלוך-חזור לסופשבוע ארוך בלמינגטון, מרחק כשעתיים נסיעה מלונדון. כולנו סיימנו שנת לימודים, והידד אל החופש הגדול. "הלילה אישן באנגליה", סימסתי לחבר. לא תיארתי לעצמי שזה יהיה על ספסל כחול בחדר מעצר, ושהפועל לישון לא לגמרי יתאים.

משטרת הגבולות הראשונה היתה הפולנית, שם הפנו את תשומת לבי לעובדה שפג תוקפה של  אשרת העבודה שלי. ידעתי שזה המצב, הודות לרשלנותם המפוארת של מי שהיו אמורים לטפל בכך בזמן, ואף התרעתי על כך, אך התנחמתי בעובדה שענייני בטיפול, ובינתיים אשהה על תקן תיירת. ממילא חופש עכשיו.

קשיי התקשורת הרגילים עם לובשי המדים הובילו אותי הפעם לטלפן לפרופ' פיוטר מוחובסקי, ראש החוג שלי – הוא אשר הזמין אותי להמשיך ללמד בפוזנן גם בשנה הקרובה – ולהעביר את הטלפון לאיש הביטחון, שידברו בפולנית ויסגרו ביניהם. זה עבד. לא יעשו לי בעיות כשאשוב לפולין? שאלתי. מוחובסקי אמר שהבטיחו לו שזה בסדר, תמורת הבטחה שהאוניברסיטה תטפל במהירות באשרת העבודה.

איחור של שעה בהמראה, טיסה נוחה, נחיתה בסטנסטד שליד לונדון, חברתי הגיעה לקחת אותי במכונית. 18:00, אור יום מלא. בדלפק ביקורת הדרכונים הזדעקה הפקידה: מה זה, תוקף האשרה שלך בפולין פג! הסברתי לה באיזו עבודה מדובר ועל כך שהעניין מטופל. היא דרשה הוכחה בכתב לדברי. לא היתה כזאת. "וכשתחזרי לשם, איך תשהי בלי אשרה?" היא שאלה.

        פשוט כתיירת בינתיים, לכך לא צריך אשרה מיוחדת.

כאן היא קפצה בדרמטיות, בקול רם, בטון של הטפה: "איך את יכולה להגיד שאת תיירת, בעוד שאני יודעת שאת מתכוונת לעבוד!"

"חמודה", לא אמרתי לה, אבל את השאר כן: "העבודה שלי לא נעשית בחצר אחורית. האוניברסיטה שבה אני מלמדת היא אחת הגדולות והחשובות בפולין, לא מעסיקים שם במחתרת אף אחד. וממילא עכשיו חופש, לא עובדים". הוספתי את פרטיהם של מארחי בבריטניה, פרופסורים לפילוסופיה ולמדעי המחשב ואזרחים בריטים, שיאשרו את דברי.

בלתי רגועה באופן מופגן, היא הורתה לי לשבת בצד, לקחה את דרכוני ואת כרטיסי הטיסה שלי והלכה להתייעץ עם הממונה עליה, כדבריה – אותו/ה ממונה שיהפוך לדמות סמויה המלווה את הסיפור עד סופו בלי להתגלות אפילו בשמו או בשמה.

ההתייעצות ארכה יותר מחצי שעה, שבמהלכה נדרשתי להפסיק שיחת טלפון עם חברתי שחיכתה באולם הנוסעים הנכנסים והחלה לדאוג.

בעלת המדים הבאה שהגיעה הציגה את עצמה כמוכסת, ולאחר שמצאנו את מזוודתי המיותמת לקחה אותי למסלול צדדי, לחיפוש מדוקדק. לא רק כל תיק הצטוויתי לרוקן – גם ארנק הכסף והמסמכים עבר חיטוט עמוק (קבלות על קניות קטנות ושאר דברים טפלים, מלבד כרטיסי אשראי, סכום כסף נחמד במזומן ואישורי משיכת כספים מחשבוני בבנק הפולני, שיכולים להעיד על מצב כספי סביר). היא גילתה התעניינות מיוחדת בחשבונות הבנק בישראל ובפולין באמצעות השאלה החצופה: "כמה כסף בדיוק יש לך בחשבון?". לאחר שלקחה לבדיקות נוספות את רשיון הנהיגה, תעודת הזהות הישראלית, הדרכון ויומן הפגישות המצ'וקמק, הובילה אותי לחדר המעצר. ועדיין לא העליתי על דעתי שאני עומדת להעביר שם את הלילה והבוקר הבאים.

המקום נראה כחדר המתנה במרפאה. ספסלים מרופדים בפלסטיק כחול, על הקירות פוסטרים מסוג ברבור על המים או שבעה כלבים עם עודפי עור על פנים מנומנות. טלוויזיה עם שתי תחנות, באחת קליפים של מייקל ג'קסון ובשניה "מי רוצה להיות מיליונר". ספריה קטנה ובה בולטים התנך וספרי תפילה בשפות ושל דתות שונות, ביניהם סידור ישן שעל כריכתו שם של אשה בעברית. חדרי השירותים מרווחים, מודרניים ונקיים.

בחדר סמוך, מעבר לקיר זכוכית, אשה צעירה כהת עור בהריון מתקדם, עם ילד קטן וחמוד, שדווקא לא נראה לחוץ – שפע הצעצועים שם העסיק אותו. על כל הקיר בחדרון ציור חובבני של צולל בים שסירתו שבורה, שוחה בין דגים צבעוניים ולרגליו תיבת מטמון.

השלבים הבאים, שביניהם המתנות ארוכות מאוד ללא הסברים, היו: חיפוש על גופי מכף רגל ועד ראש, ולאחריו לקיחת טביעת אצבעות: כל כף היד, כל אצבע בנפרד וקבוצת אצבעות ביחד. עבודה יסודית. שוב המתנה ארוכה, ואחר כך ראיון, שלאחריו ייקבע גורלי. אני די זחוחה בזמן הראיון, מסבירה בחיוך שאינני עבריינית משום סוג, שאין לי צורך בכך, אבל לאט לאט קולטת שבמקום שבו אני נמצאת באותו רגע, ואולי במקומות נוספים, ואלי בכל מקום, כל אחד נמצא בטעות, אף אחד לא שייך, תפיסת המציאות שלי לא רלוונטית ואין מה לנסות להוכיח נקיון כפיים, גם אי אפשר. אני חוזרת ומוסרת גם לחוקר את פרטיהם של מארחי.

האמת היא שחוץ מכמה רגעי זעם ותסכול, רוב הזמן די צחקתי. הרגשתי כמי שנקלעה לסדרת טלוויזיה על תחנת מעצר. השומרים יושבים עם הרגליים על השולחן ומקשקשים, לידם מוניטורים המשקפים את המתרחש בחלל התחנה, חבר'ה שלהם באים ויוצאים, יש הווי. חפציהם של הכלואים נמצאים מאחורי סורגים, וכדי לקחת משהו מהתיק יש לבקש את אישור הכלאית. זו בודקת בשבע עיניים את מעשייך ומוודאת שאת משתמשת בטלפון לללא מצלמה. יחס השומרים בהחלט סימפטי, הם מציעים שתייה מהמכונה או כריך מהמקרר. לשאלה במה אני חשודה ומדוע, לאיש אין מענה.

האם עם התינוק נקראים לחדר החקירות. מאוחר יותר מגיע בחורצ'יק ממלזיה. הוא סובל מכאבי בטן. לשאלתי מדוע לא מזמינים לו רופא, השומר אומר, "זה ממתח". הבחור מאשר, וכאשר כאביו חולפים אנחנו משוחחים. תוך חמש דקות הוא מבקש את כל הפרטים שלי – טלפון, כתובת ומייל, כי אולי הוא ירצה ללמוד עברית, כבר היו לו כוונות כאלה מזמן. "איך לקרוא לך," הוא שואל, "אחות, דודה או אמא?"

למה לא סתם עפרה?

"כי אצלנו," הוא מסביר, "נהוג להוסיף איזשהו תואר". זמן מה לאחר מכן הוא נלקח לטיסה בחזרה לארצו.

לקראת חצות מגיע פסק הדין: מגורשת. הצחוק הסתיים. הטיסה הבאה לפוזנן יוצאת למחרת ב-12 בצהרים, ועד אז משאירים אותי במעצר. נותנים כרית ושמיכה. לשאלה אם הספסלים ישמשו כמיטה, אומר סוהר נחמד שיש מקום מיוחד לשב"חים, שם יש מיטות, "אבל את לא רוצה לעבור לשם, תאמיני לי". הוא קורא את רודף העפיפונים של חאלד חוסייני ומאוד אוהב את הספר.

זה הרגע לקחת מהמזוודה מברשת שיניים, חולצה נקייה (מקלחת אין) וכדור שינה. מברשת בסדר, גם נותנים משחה, אבל כדור שינה וכל תרופה משום סוג – אסור.

במשך הלילה כשאני פוקחת עיניים צועדים בסך אל החדר ארבעה מלזים חדשים ועליזים, ואחריהם עוד שני בחורים שתקנים, אחד מלוכסן עיניים והאחר שחור. אני לא רוצה לחשוב מאין בא השחור ולאן ישוב, בכל אופן הוא לבוש נקי ומסודר, לא מראה מתבקש של פליט. הוא לא מדבר ולא נענה לחיוך. עיניו עצובות. האשה וילדהּ לא נמצאים, אולי שוחררו, אולי נשלחו לארץ שממנה באו. הקורא של רודף העפיפונים מספר, בתשובה לשאלתי, שכ-25 אחוזים מן העוברים בתחנה נמצאים אשמים ומגורשים.

מה אפשר לאכול בבוקר? "מה את רוצה?" שואלת הסוהרת בחביבות. "אומלט עם פטריות יער," אני עונה. היא מציגה את האפשרויות: קופסת שימורי שעועית עם איזשהו בשר (וואלה, זו אנגליה! הצחוק חוזר לרגע) או כריך משולש ששוכב במקרר מאתמול. אין מה להתלבט, כל דבר, אפילו כף חול, עדיף על שעועית במיץ עגבניות מקופסה, ועוד על הבוקר. קפה מספקת המכונה.

המלזים האופטימיים משחקים קלפים ומזמינים אותי להצטרף. אנחנו צוחקים ביחד ומחליפים כמה מלים בערבית, אבל גם הם רוצים ללמוד עברית ומבקשים את כל הפרטים האישיים, כנראה גם זה מנהג בארצם. אחד מהם ליד הטלפון הציבורי, מארגן סיוע מהשגרירות. איך לא חשבתי אתמול ליצור קשר עם שגרירות ישראל. עכשיו מאוחר מדי, הטיסה יוצאת עוד מעט. אין עוד שאלה על מצב רוח, העייפות שולטת.

במסמך הגירוש כתוב כך:

COH ID : 12888119

To : Ofra Riesenfeld

You have asked for leave to enter  the United Kingdom as a visitor for 4 days but I am not satisfied that you are genuinely seeking entry as a visitor for the limited period as stated by you.

You have stated that you will be returning to Poland after your stay in the UK. However, your Polish Visa expired on 30th June 2009 and the Polish authorities have confirmed that you will not be admitted upon return. Furtheremore, you have offered no good explanation as to why you have not renewed your visa before now. Your disregard for Immigration requirements in Poland also casts doubt on your credibility as a genuine visitor to the UK.

לאחר מכן קטע שלא קשור לעניין ולאחריו משפט סיום מעניין:

Please note : Limited Information about you such as relevant medical or behavioural issues will be shared with the relevant parties involved in the removal process where necessary to facilitate your safe removal from the UK.

כאמור, המסמך לא חתום. יש רק איזה קשקוש בכתב יד, שאולי הוא חתימה, על הפסקה הראשונה. וכאמור עוד, איש לא התקשר למארחי המודאגים וטלפונים מצדם לא נענו.

ובינתיים, בפולין,

בשעה שהשלטונות הבריטיים מוודאים שאכן אינני רצויה בפולין, טיפלה בנושא חצי מדינה. בין המעורבים שהתגייסו ופנו לאישים שונים: צמרת האוניברסיטה; נספח התרבות בשגרירות ישראל בוורשה, אלון שמחיוף, עמו יש לנו קשר בחוג והוא אף דאג לנו לספרי לימוד וחומרים נוספים; ראש הקהילה היהודית בפוזנן, אליציה קוֹבּוּס, שהיא אישה רבת פעלים המקושרת היטב בכל הדרגים, כולל שרים, שאחד מהם נקרא לדגל, וכמובן ראש החוג, פרופ' מוחובסקי ועמו הדוקטורנטית, חברתי, אגניישקה אולק, שאליה טלפנתי מהמעצר – שני האחרונים הם שהפעילו את הגלגלים.

מי שפתר את הבעיה היה בסופו של דבר האחראי על קשרים בינלאומיים באוניברסיטה (את שמו עוד לא הצלחתי לברר, אוסיף בהמשך), שהתקשר לראש משטרת הגבולות בפוזנן, שהוא לגמרי במקרה  גם אביה של אחת הסטודנטיות שלי. זה לא הדבר היחיד בפולין שמזכיר את ישראל.

בנוסף התברר כי על פי החוק היבש, אדם במעמדי כלל לא מועמד לגירוש בגלל בעיה מסוג זה.

בירידה מהמטוס הדיילת מוסרת לי את המעטפה, להפתעתי. "אבל אני קרימינלית", אני אומרת לה. "אני יודעת שלא", היא אומרת. ואני תוהה איך היא יודעת, אני בעצמי כבר לא כל כך בטוחה.

קבלת הפנים בביקורת הדרכונים הרבה יותר ידידותית ממה שהעלה התחקיר של הבריטים. חצי שעה של בירוקרטיה מלווה בחיוכים ואני באמת יוצאת אל החופש.

רק בבית, מזל שלא קודם, אני חוטפת את השוק.

אז מתי נוסעים שוב לבריטניה? לא בקרוב, חוששתני. חשש ממשי. לך תדע, אולי לוכדת השב"חיות הנועזת זכתה בקידום, היא עכשיו ראש המחלקה ויודעת טוב טוב מה אני חושבת עליה. לא כדאי לקחת צ'אנס. את אהובי אפגוש במקומות יותר רומנטיים.