Monthly Archives: מרץ 2009

התמונה הזאת

 

נגלתה לעיני ביום קר של אמצע דצמבר מחלון הטראם כעשרה מטר גובהה, פרושה לרוחב בניין בכניסה למרכז הסחר העולמי, שבפוזנן אינו גורדי שחקים אלא קבוצת מבנים על פני שטח נרחב. איזה יופי, איזו תעוזה, העירום השופע. חיוך גדול וסקרנות. לא היה ברור אם זו פרסומת, ואם כן, לְמה (חשבתי, למרכז קניות חדש, מאלה הצצים בקצב ברחבי העיר). לפני שירדתי בתחנה שממול כדי להתבונן, עוד עברתי שם כמה פעמים והספקתי לקלוט בַצד רשימת ספונסרים צפופה, שהבולט מביניהם היה של חברת נדל"ן שבונה כאן כמה שכונות ברמה גבוהה.

יש לי חברה סינית חדשה. הכרנו בקורס לפולנית, ואחר כך התברר שאנחנו מלמדות באותה פקולטה. האוניברסיטה פרושה על פני העיר כולה, חלק בבניינים עתיקים נהדרים, שאולי היו ארמונות מלכים, אנחנו דווקא בבניין לא ישן ולא יפה, אבל קרוב לבית.

ראית את הבאנר הענק שמול מלון שרתון? שאלתי אותה כשנסענו ברכבת לוורוצלאב.

"כן", היא אמרה, שתקה רגע והוסיפה בהיסוס, "זאת אמנות".

ומה את חושבת עליו, יפה בעינייך? בעיניי זה נהדר.

אחרי הרהור, היא ענתה לאט, מודדת כל מלה: "את יודעת, הסינים לא אמונים על אמנות מודרנית. כשאני רואה את פיקאסו אני לא כל כך…"

פיקאסו היה מזמן, קטעתי אותה (ולא סיפרתי שאמנות סינית עכשווית מרשימה ראיתי אפילו בפוזנן, בבינאלה שהתקיימה כחודש לפני כן), אבל מה את, בעצמך, באופן אישי, מרגישה כלפי התמונה הזאת?

היא שוב לקחה את הזמן, ואחרי הרהור ענתה הברה אחרי הברה, בלי לחייך: "אני חושבת שקר מדי".

באותו רגע ידעתי שנהיה חברות. ביקשתי רשות לצטט אותה והיא הסכימה בתנאי שלא אציין את שמה. לפיכך מכאן ואילך שמה הוא סינית, והיא בוודאי עוד תצוטט.

שמה של האמנית החתומה על העבודה הוא Ewa Łowżył, אווה ווֹבזֶ'וּ (פחות או יותר אין תעתיק עברי מדויק לצירוף האותיות הזה), בשיתוף עם האמן קובּאס לקסה (Kobas Laksa). בהדרגה התגלו ברחבי העיר, על חזיתות בניינים מרכזיים גדולים אחד מהם בן 12 קומות – עבודות נוספות. הנה אחת מהן:

זו היתה, כך התברר, תערוכת חוצות של תצלומים מבוימים ומעובדים לפרטי פרטים, שנעשו בהשראת יצירות אמנות מערביות קלאסיות של אמנים כמו בוטיצ'לי, ברויגל, לאונרדו דה וינצ'י ועוד. אודה למי שיזהה את המקור של שתי התמונות שכאן.

יש דרכים רבות להיכנס לעיר זרה. התערוכה הזאת, שנשארה תלויה יותר מחודש, התוותה לי דרך חדשה, מפתיעה.

 

"כי שום דבר לא מובן מאליו"

זה מה שכתוב בפולנית על המודעה המקדימה למשהו שבטח יפתיע

מה זאת אומרת בעיות בתקשורת:

כשנמצאים בארץ שלא יודעים את שפתה. כשאין טלפון קווי. אין בכלל קו טלפון בבית. כלומר, גם אין חיבור לאינטרנט ולטלוויזיה. הבית הוא מקום מנותק משאר העולם.

ואז, נאמר, מחליטים להתקין קו, שיאפשר גם חיבור מהיר לרשת ולטלוויזיה.

בגישוש ראשוני מתגלה כי רק אזרחי פולין רשאים להתקין קו. מוזר. מחכים שבועיים שלושה ומחליטים להתעלם מהידיעה הזאת, מתייחסים אליה כאל שמועה וניגשים לסניף של חברת אורנג'. מוצאים פקידה דוברת אנגלית. היא פורשת את אפשרויות החיבור – קופסת לייבבוקס, שיש בה חיבור לשלושת ערוצי התקשורת ואת המחירים. הכל פשוט. מבקשים לחשוב על זה יום. חוזרים למחרת. עכשיו כבר יש פקידה אחרת, שאומרת אי אפשר. כלומר, אפשר, אבל רק בעל הבית יכול. בעיית האזרחות לא עולה על הפרק.

למשימה מתגייסת מלאכית בכירה. בחיים צריך מלאכים. היא השלישית שלנו בפולין. הראשון דאג למודם אלחוטי, מקרטע אבל פועל, השניה למחלקות ביורוקרטיה אחרות, ומן השמיים נחתה ברכות, כפתותי שלג, מ', בת המקום, בחורה אסרטיבית. "אין דבר כזה שלא יהיה טלפון".

הולכים לסניף אחר של אורנג', הפעם מצוידים באישור של בעלי הדירה. מ' והפקיד מנהלים שיחה ערה ארוכה מאוד, שבסופה אני חותמת על מסמכים. זזנו צעד. אחרי כמה ימים מגיעים טכנאים. שניים. השיחה איתם מתנהלת בעזרת מילון, תנועות ידיים וטלפונים למ'. אחרי כשעה יש! בעצם, עוד לא. יש קו, אבל עוד אי אפשר להשתמש בו.

נדלג על כמה שלבים ונאמר רק שבמשך הזמן מביאים הביתה את הציוד המתאים וצריך להתקינו. אורנג' הודיעו שהם לא שולחים טכנאי, צריך להסתדר לבד.

עובר זמן. דמות משנה מקדמת את החיבור, לא מגיעה לסופו. מה שחשוב זה סבלנות.

כמי שעברה את החוויה הזאת בצרפת, יש לי המון סבלנות. אין יותר גרוע מהשירות של חברות התקשורת בצרפת. זה לא העולם השלישי שם, זה העולם החמישי. עכשיו, בפולין, אין מה למהר. מדי פעם מצלצל הטלפון ועל הקו נשמעת הודעה מוקלטת בפולנית. להתקשר אי אפשר, גם לא לקבל שיחות.

יום אחד מצלצל שוב הטלפון, אבל הפעם על הקו פקיד של אורנג', שאפילו מדבר אנגלית. הוא מתעניין במצב. שואלים אותו: אפשר לשלוח אלינו טכנאי לסיום הליך החיבור? כן, הוא אומר במפתיע. הוא אומר "כן"! יבוא טכנאי. ביום רביעי. לתיאום השעה יתקשרו אליכם.

בבוקר יום רביעי מתקשרת מוקדנית. נכון, דוברת פולנית בלבד. פולנית שוטפת.

בשלווה אני אומרת לה את אחד משני המשפטים שאני יודעת: אני לא מבינה – נייה רוזומיים פופולסקו. נייה רוזומיים, אני חוזרת בקול שקט כשהיא ממשיכה לדבר. אחרי מונולוג וסדרת שאלות שלא נענות, היא מנתקת.

ב-12 בצהרים, במזל, הטכנאי מגיע חמש דקות אחריי. דווקא יודע משפט אחד באנגלית: "איי קול מיי ווייף". הוא מתקשר לאשתו מהסלולרי שלו ומעביר לי את הטלפון. היא אומרת שהוא שואל איפה תהיה הטלוויזיה. אני אומרת לה, היא אומרת לו. ככה עוד שלושה טלפונים, מסדרים חיבור לטלוויזיה, אחר כך לטלפון, ומגיעים למחשב. בזה היא לא מבינה. אני מתקשרת למלאכית בכירה מ'. הטלפון עובר שוב מיד ליד. אני לה, היא לו, הוא לה, היא לי, אני לה – תשאלי אותו אםתגידי לה שוכך הלאה. כשעתיים אחרי שהגיע ויותר מארבעה חודשים מהיום הראשון בפוזנן, המבצע כמעט הושלם.

הפי אנד

מכשיר טלוויזיה הגיע לאחר שבוע. יש שלוש ארבע תחנות בשפות שאני מבינה, ובשאר תרגום הסרטים נעשה בשיטה מצחיקה: לא כותרות ולא דיבוב, אלא קריין שקורא בפולנית את כל הדיאלוגים, כל התפקידים. הפסקול המקורי מונמך כך שקשה לשמוע אותו. אפילו סרטי מופת מקבלים אותו טיפול. אבל מה, זה תמריץ טוב ללמוד פולנית.

 

חתול וטראם

חתול(י) רחוב בארץ קרה, 1

זמן קצר לאחר שהגעתי לפוזנן, בסתיו, ראיתי יום אחד מרחוק חתול שחור מקפץ בפארק נידח. הפתעה. באירופה לא רואים חתולי רחוב.

כמה ימים אחר כך שוב נראה חתול שחור מסתובב חופשי בשטח פתוח, באזור אחר של העיר, מרוחק מהקודם.

בפעם השלישית שזה קרה – תמיד הוא נראה מרחוק, כך שאי אפשר היה לדעת אם זה אותו חתול – כבר התחלתי לתמוה בקול רם.

השאלה הגדולה היא: כמה חתולי רחוב שחורים יש בפוזנן?

קו הטראם הנעלם, 1

יום אחד, ללא הודעה מוקדמת, הגיע לתחנה של טראם מס' 2 קו חדש, 19. המספר הזה, מסלולו ושעות נסיעתו לא הופיעו על הלוח, כנהוג כאן בתחנות התחבורה הציבורית. הופעת אורח. שלום!

הנוסעים נראו שלווים ונינוחים, כאילו רגילים לנסוע בקו 19. עליתי. ירדתי בברובאר, מרכז הקניות הענק שנמצא במבנה לבנים אדומות, ששימש בעבר מבשלת בירה.

אוקיי, קו 19 צורף לשיגרה. זו מורכבת בין השאר מנסיעות בקווים לא מוכרים, כטיולים אל יעדים בלתי ידועים. עד כה התגלו מחוץ לעיר רק שיכוני פרברים אפורים, ובזאת בוטל תפקידם כיעדים בזה אחר זה.

לאחר כשלושה שבועות, הוא נעלם. מאז עברו חודשיים. אין יותר קו 19.

מה זה היה? תעלומה.