כשאמא והאפיפיור היו צעירים

 

הפעם הראשונה שלי בפולין. לקראת ביקורו בישראל של האפיפיור יוחנן פאולוס השני, נשלחתי על ידי עיתון הארץ לעשות כתבה על הידידות שבינו לבין אמי. הכתבה התפרסמה במוסף הארץ ב-10.3.2000.

היֹה היה מלך

היֹה היה משרת

והיתה גם נסיכה.

הם חיו בין השושנים

לא ידעו סערות

והיו מאושרים.

נורא הוא הגורל

נורא האסון

שנפל עליהם.

את המלך אכל כלב

את המשרת אכל חתול

והנסיכה נאכלה על ידי עכברה.

אך אל תדאגי

בובתי הקטנה,

אל תדאגי

המלך היה עשוי מסוכר

המשרת מדובשנית

והנסיכה היתה ממרצפן.

אכלו אותם כלב, חתול ועכבר


אמא שלנו היתה שרה לנו בפולנית את שיר הערש הזה כשהיינו קטנים. "בּוּוּסוֹבּיֶה קְרוּל, בּוּוּסוֹבּיֶה פָּאז', אִי בּוּוַה טֶש קְרוּלֶבְנָה" היתה שרה עם זיופים קטנים, שלא האפילו על הלחן העצוב, הבוכה. עם השיר הזה אני נוסעת עכשיו לפולניה, פולין, בפעם הראשונה ובלי אמא. היא חולה מאוד, וכבר אין לה קשר איתי. לפעמים היא ממלמלת לעצמה הברות בפולנית. במשך שנים חלמה לקחת אותי איתה לביקור בוָאדוֹבִיצֶה (WADOWICE), העיר הקטנה שבה נולדה וכלכך התגעגעה אליה. הנסיעה המשותפת לא יצאה אל הפועל, ולבדה לא רצתה לנסוע לשם. אבא שלי סירב כל חייו לחזור לפולין ולגרמניה. שניהם איבדו שם את הוריהם, שמקום קבורתם לא נודע.

הורי הגיעו לפלשתינה קצת לפני מלחמת העולם השניה. הוא היה כבר רופא, היא למדה בביתספר לאחיות, והם הכירו בביתהחולים בילינסון כירורג צעיר ויפה תואר ואחות מבריקה ויפהפיה. פעם ראתה אותו הולך במסדרון, אחד מהמסדרונות הארוכים המתוחים עד היום במבנה הישן של ביתהחולים, ובידיו חבילה גדולה של כביסה, שהתפרקה כל הדרך. היא הלכה אחריו, ראתה אותו נאבק בבגדים הנשמטים ומתקשה לארגן אותם ביחד, והחליטה לא לעזור לו, שלא יחשוב את עצמו. מאוחר יותר נפגשו פנים אל פנים, והוא הציע לה שיעורים פרטיים באנגלית. "אנגלית לא למדתי ממנו, אבל ככה אתם נולדתם", היא אהבה לספר. סיפור רומנטי נחמד? הרבה עצב מתערבב בו כאשר מתבררות הנסיבות שהביאו אותה אל המסדרון הארוך.

ואדוביצה היתה ונשארה עיר קטנה. לפני המלחמה היו בה כ-6000 תושבים, היום כ-10,000. אלא שאז כ-2000 מביניהם היו יהודים, היום לא מתגורר שם אף יהודי. זיגמונד ארנהאלט, אחרון היהודים מוואדוביצה שניצל ונשאר בפולין, חי בקראקוב. כל השאר ברחו או נרצחו. הבניינים נשארו כפי שהיו, מעט מאוד נבנה מאז ומעט נהרס. המבנה היחידי שנחרב עד היסוד היה בית הכנסת. הגרמנים נכנסו לוואדוביצה ביום השלישי למלחמה, יום ב' בשבוע. ביום ג' תפסו את היהודים שלא הצליחו להימלט, ואנסו אותם להרוס את הבניין. מה שלא עשו הידיים עשה חומר הנפץ, ובית הכנסת נמחק. היום ניצב במקומו גן ילדים אפור, מוקף דשא ומתקני שעשועים. על קיר הגן קבוע לוח זיכרון, פרי יוזמתה העיקשת של ד"ר ציציליה (צֶ'שקה) ברקוביץ', לשעבר גולדברג, ילידת העיר, פליטת המלחמה, המתגוררת בחיפה. "לזכרון נצח של יהודים תושבי העיר ואדוביצה והסביבה, חייהם, עינוייהם וכיליונם, הוקדש לוח זה", כתוב בשתי שפות.

עיר קטנה, אבל חיי התרבות פרחו בה. מועדוני התרבות והספורט שקקו פעילות. ביתהספר התיכון לבנים היה מהטובים בפולין, וגם בתיכון לבנות למדו לימודים קלאסיים ברמה גבוהה במיוחד. יוונית, לטינית, מחזות קלאסיים, ספרות פולנית במשך כל השנים אמי זכרה בעלפה שירים של אדם מיצקייביץ' וטקסטים בלטינית. כולם הכירו את כולם. בנים ובנות, ללא הבדל דת, יצאו יחד לטיולים בהרים באביב, שחו בנהר בקיץ, ובחורף גלשו על השלג בהרים וחזרו בסקי עד הבית. מה שאיחד את כולם היה התיאטרון המקומי, שהתחיל כתיאטרון חובבים של ביתהספר ונעשה למרכז תרבות בפני עצמו. הלהקה סבבה בכל הערים באזור והציגה מחזות קלאסיים וקומדיות סאטיריות. יוּרֶק (JUREK), מָריכְנָה, עוד יוּרק, הָלינה, לוֹלֶק (LOLEK), גינקה (GINKA). הלינה היא עכשיו שחקנית תיאטרון וקולנוע, מן הגדולים בפולין. לולק הוא האפיפיור. גינקה זו אמא שלי. גם היא נועדה לגדוּלה.

הדרך לפלשתינה



יום א' בוואדוביצה, בשבוע שעבר. קר, אבל אין שלג. פעמוני הכנסייה מצלצלים. משפחות ובודדים חוצים את הכיכר המרכזית, הולכים בנחת לתפילה, המושמעת בחוץ באמצעות רמקולים. מימין לכנסייה חוסם את הכניסה לרחוב צריף מוגבה, ובתוכו תצוגת בובות בגודל טבעי ובצבעיים עוד יותר טבעיים. בין הדמויות, יוהן פאבל השני, האפיפיור, בגלימה צהובה, חיוך חם על פניו. הצריף צמוד לבית מספר 2 ברחוב קושצ'יילנה (KOSCIELNA), שבעבר נקרא רחוב הכיכר (רינֶק) (RINEK). שתי קומות לבית וחצר פנימית. השער נמצא מאחור, ברחוב המקביל לכיכר. בעל הבית היה חיים בָּלָמוּט (CHAIM BALAMUTH). דיירי הקומה השניה היו שתי משפחות: הלויטננט ווֹיטילה (WOJTYLA) ובנו קָרול KAROL)) (לולק), ובדלת ממול מינה ובןציון בֶּר (BEER) ושתי בנותיהם, הֶלה ורגינה (גינקה).

לולק וגינקה היו מיודדים. יחד קראו שירה, הלכו לחזרות ויצאו לטיולים ולסקי עם שאר החברים. לא, לא היה ביניהם רומן. היא מבוגרת ממנו בשלוש שנים, ובגילם אז, זה היה גורם חשוב. אבל, היא גילתה לי, פעם אחת אמר לה באכזבה שהיא "כמו כל הבנות". ממה התאכזב לא סיפרה. שנים רבות אחרכך, לאחר שנעשה אפיפיור, הם נפגשו בוותיקן. עיתוני העולם מיהרו לדווח על פגישה נרגשת בין האפיפיור לאהובת נעוריו הסודית, ואצלנו בבית צחקו, אף שהפגישה היתה באמת נרגשת. ואני חייבת לציין כאן שלגמרי במקרה, אבי היה דומה במראהו ליוחנן פאולוס השני. גם יֶז'י (יוּרק) קלוגר, חבר משותף מאז, אוהב לספר איך הוא ולולק היו מאוהבים בה שניהם, אך ממהר להוסיף שוב ושוב, עד כדי חשד, שהפרש הגילים מנע שברון לב אמיתי, והם נשארו מעריצים בלבד.

כל מי שאני פוגשת, בישראל, בפולין וברומא, מספר איזו כוכבת היתה אמא. יפהפיה, תוססת, מצחיקה, שחקנית מצטיינת ותלמידה מזהירה בכל התחומים. "גינקה ולולק", מספרת הלינה, היא השחקנית הנודעת הלינה קְוויאטקוֹבְסקה (HALINA KWIATKOWSKA) מתיאטרון סטארי, "היו מהדמויות הבולטות בתיאטרון כריזמטיים, אינטליגנטים, יפים, מוכשרים במיוחד, תמיד בתפקידים ראשיים". אמא היתה גם המפיקה, שבזכותה יצאה הלהקה לסיבובי הופעות. לשניהם צפו עתיד מזהיר. "עד היום", מהרהרת קוויאטקובסקה, "אני תמהה איך זה שקרול ווֹיטילה לא נעשה שחקן. כולנו היינו משוכנעים שזה מה שהוא יעשה. כי הוא היה מאוד יפה, היו לו זיכרון נהדר, דיקציה מעולה וסגנון אישי מודרני מאוד, אינטלקטואלי. הוא פשוט הקדים את זמנו". אבל וויטילה כן נעשה שחקן, הוא מככב באחד התפקידים הראשיים בעולם.

ואמא נרשמה ללימודי רפואה באוניברסיטה של קראקוב. בספרו "האפיפיור הנסתר" מסביר דארסי או'בראיין (THE HIDDEN POPE – DARCY O'BRIEN) שבאותה תקופה הונהג ה"נומרוס קלאוזוס" – הגבלת מספר היהודים הזכאים ללמוד באוניברסיטאות. עד אז הם מנו כרבע ממספר הסטודנטים, מעתה יכלו להתקבל רק אלה שהיו להם קשרים, וכך ירד מספרם במהירות. "גינקה נרשמה בזכות השגיה בלבד", הוא כותב. בקיץ 1936 קיבלה תשובה שלילית.

החברים היו המומים. מנהלת ביתהספר לבנות, הפרופסור שיבָּלְסקה, (SZYBALSKA) חשה פגיעה אישית. היא קמה ונסעה לקראקוב לעשות לובינג לתלמידתה המצטיינת, ובמקביל אירגנה רשת שלמה של מכתבי המלצה. אבל, כותב או'בראיין (אני לא זוכרת שאמא סיפרה לי את כל זה, בטח לא בתקופה שכבר יכולתי להקשיב), הבעיה היתה פחות עם הנהלת האוניברסיטה ויותר עם השלטון שפיקח עליה. "המנהלת היתה ערוכה להתמודדות. היא היתה אחת הנשים הבודדות שנלחמו בלגיון של פילסודסקי, הגיעה לדרגת קפיטן והיתה מקורבת למרשל. הוא עצמו ענד על מדיה את המדליה על הצטיינות מיוחדת, האות הגבוה ביותר בצבא. היא היתה אשה נפלאה, הן במראה והן באינטלקט, ומתנגדת נמרצת לאנטישמיות".

הצלחתה של שיבלסקה היתה חלקית. אמא התקבלה ללימודי רוקחות. קלוגר מספר איך כל החברים ליוו אותה ואת הוריה לתחנת הרכבת בדרכם לקראקוב, איך העמידה פנים שהכל בסדר ואיך כולם האמינו שחברתם האהובה הולכת בדרכי האשה הנערצת עליה, מארי קירי, ולהם לא יהיו לעולם דאגות בענייני בריאות, גינקה תהיה רופאה או חוקרת. בקראקוב שכרה דירה, אותה חילקה עם בחורה שהיה לה חבר קומוניסט. הקומוניסטים היו אז מיעוט נרדף שפעל במחתרת כיוון שנחשבו לאויב רוסי. החבר, שהיה נתון במעקב, הסתתר בדירתן, בהסכמתה של אמי, והחביא אצלן כרוזים וחומר מודפס אחר. עד שעלו על עקבותיו. לילה אחד פרצו שוטרים לדירה וכל השלושה נעצרו. עורך הדין ששיחרר את אמא מהמעצר היה יוחנן באדר, מי שהיה אחרכך חבר כנסת בישראל.

עד אותה תקופה אמא לא נתקלה באנטישמיות ישירה. לעובדה שהיא יהודייה היתה משמעות אחת, כך סיפרה לנו: היא הרגישה צורך להצטיין בלימודים. עכשיו, כשמתבהרת מעט התמונה, ברור שהיתה מצטיינת ללא קשר ללאומיותה. הוריה היו מסורתיים, אבל בבית דיברו פולנית, והיא, כמו ילדים יהודים אחרים בוואדוביצה, חיה חיים חילוניים ולא היתה פעילה ציונית. עד לאותה תקופה בקראקוב, כשהאורות האדומים התחילו להבהב והיא הבינה שכדאי להסתלק משם, ומיד. הכניסה לארצות הברית כבר היתה חסומה, לא ניתנו אשרות כניסה נוספות, ואחרי שנת לימודים אחת אמא נסעה לפלשתינה. אחותה הלה כבר היתה כאן, נשואה לחברהּ מפולין, יוסף (יוּזֶק) שתל. גם סבתה ודודותיה הספיקו להגיע. ההורים התכוונו לבוא מאוחר יותר. הם לא הספיקו.

מלחמת העוגות


קול צלול של ילד קטן מתפשט בעדינות ברחבי הכיכר בוואדוביצה. מערכת הכריזה של הכנסיה משלחת אותו. יום א' בשבוע שעבר. מדרגות ברזל מובילות לקומה השניה, לדירה שבה התגורר האפיפיור. זה מוזיאון עכשיו. כל הנכנס חייב לנעול נעליבית מבד אפור, כדי לא לפגוע בריצפת העץ. בוויטרינות מוצגים האביזרים שבהם השתמש יוחנן פאולוס השני, כשעוד היה לולק, לטיפוס בהרים ולסקי. נוסף לכישוריו האינטלקטואליים והאמנותיים המיוחדים הוא גם כתב שירה ומחזות היה ספורטאי מצטיין. כל מי שגדל בעיר זוכר אותו כשוער של קבוצת הכדורגל המקומית. על הקירות תלויות תמונותיו מאז שהיה ילד חמוד לבוש בשמלה, חבוק בזרועותיה של אמו, ועד שהגיע למקום שבו הוא נמצא עתה. ביקורו בעיר הולדתו בשנה שעברה מתועד בתמונות צבע גדולות.

כשהגיע לבית שברחוב רינֶק, היה לולק יתום מאם. היא מתה כשהיה בן שמונה. גם הוא בוודאי זוכר את "בּוּוּסוֹבּיֶה קְרוּל, בּוּוּסוֹבּיֶה פָּאז', אִי בּוּוַה טֶש קְרוּלֶבְנָה". אחיו הגדול התגורר בקראקוב, ובדירה חיו רק הוא ואביו, קצין בצבא האוסטרי ואדם דתי. מה שהטריד את הילדה הסקרנית מהדלת שממול, בתו של מנהל סניף בנק המזרחי בעיר, היתה השאלה, איפה הם אוכלים. מי מכין את האוכל בבית שאין בו אמא. היא נרגעה רק כשראתה אותם סועדים במסעדה קטנה סמוכה. וכשהתיידדו, נהג לולק לבוא אל משפחת בֶּר בימי שישי, לטעום מהעוגות של סבתא שלי.

מבעד לחלונות הכפולים נשקפת הכנסייה, קרובה מאוד, מעבר לכביש המרוצף אבנים. אני מראה לנזירה המנהלת את המוזיאון את התמונה מהתיאטרון, בה ניצב האפיפיור לעתיד בין השחקנית הגדולה בהווה לבין אמא שלי. היא מופתעת, מעולם לא ראתה אותה, ומבקשת שאשלח לה רפרודוקציה. מגיע לה ללא ידיעתה היא הדיירת הנוכחית בדירה שבה גרו אמא והלה וסבתא מינה וסבא בןציון. לא רק התמונה חדשה לה, גם סיפורם של הדיירים האחרים, יהודים ונוצרים, מטושטש ונטול שמות. היא יודעת לספר שהיתה תחלופה רבה של דיירים מאז 1938. אבל מה היה לפני כן? דבר קיומו של בעל הבית כבר הגיע אליה מפני שנכדו, רוני בלמוט, נאבק שנים על הכרה בבעלות המשפחה על הבניין. בשבוע שעבר נפגש סוף סוף עם האפיפיור, שהוא האדם היחיד היכול להעיד על כך.

כבעלת התמונה הנדירה, ומכיוון שאין לי שום דרישות, אני מקבלת יחס מיוחד, המתבטא בכך שהיא מסייעת לי בחיפוש הדירה של אמא ופותחת דלתות ומרשה לצלם. רק אחרכך, כשאשוב לקראקוב, אלמד שמשפחתי גרה בקומה השניה, מאחורי הדלת היחידה בבניין שלא נפתחה בפני.

יוצאים לסיור בעיר, ארבעה אנשים. כל אחד בא ממקום אחר. החבר שלי, יורם קופרמינץ, שמצלם את המסע, הוא בן להורים שנולדו בארץ. מָלְגוֹשה גָאגוֹ, המתרגמת שלנו, היא כתבת טלוויזיה בצרפת, נולדה בפולין, עברה לבריטניה בגיל תשע, וכשבגרה עברה לפריז. היא עובדת הרבה עם הטלוויזיה היפנית. שפת אמה פולנית, הדרכון שלה בריטי. אביה היה חייל פולני במלחמת העולם וחזר פגוע, בגיל 37 מת מהתקף לב. היא היתה אז ילדה קטנה. היא מבקרת הרבה בפולין, קוראת ולומדת את ההיסטוריה ועושה כתבות, בניסיון להבין את הבלתי מובן. "תסתכלי טוב על הכל", אמרה לי בדרך בין קראקוב לוואדוביצה, תביטי ותספגי, ותראי שאין כאן שחור ולבן, הכל אפור".

איתנו סְטאשֶק אוֹסוּשטוֹביץ', חבר ילדות של האחיות צ'שקה וגוסטה גולדברג, המתגוררות בישראל ומבקרות בפולין לעיתים קרובות. הוא עזר להן בהקמתו של לוח הזיכרון ליהודי העיר. כשהודיעו לו על ביקורי הצפוי, התנדב להיות מורה הדרך. איש צנוע, שתקן, ביישן כמו ילד, בנה של אם הבית בביתהספר היסודי. גם עכשיו רואים שהוא לא היה אז בחבר'ה. מי שלא נולד בתוך הבורגנות הפולנית נשאר מחוצה לה.

התחנה הראשונה היא בית קפה שבו מגישים, כמובן מאליו, קְרֶמוּבְקה, עוגת הקרם המפורסמת של ודוביצה, המוכרת לנו כאן בשם קרמשְניט. כשסטאשק היה ילד וגינקה ולולק והלינה וחבריהם היו ילדים גדולים ממנו, במחצית הראשונה של המאה, היו הקרמובקי להיט בקונדיטוריה שהיתה בכיכר, מול הכנסיה. האגֶן הוּבֶּר, הקונדיטור האוסטרי שהכין אותן, שמר את המתכון בסוד. עכשיו אני מבינה את ההתעקשות של אמא לאפות אותן בבית בימי ילדותי. היא הגיעה אל הטעם. יש דרכים רבות להכנתן, ההבדל הוא בעיקר בבצק. זה שאנחנו אוכלים בבית הקפה הוא דק ופריך, אפשר לחתוך את העוגה בעזרת מזלג בלי שתתפרק. עם קרם שניט רגיל זה בלתי אפשרי, תמיד הבצק מתעקם והקרם נמרח. בביקורו בעיר בשנה שעברה העלה האפיפיור זכרונות ודיבר בערגה על הקרמובקי של הוּבּר. מאותו רגע התחילה נהירה המונית מכל רחבי פולין לעבר בתי הקפה של ודוביצה. אנשי קראקוב התקוממו. עד לפני שנה כולם ידעו שקרמוּבקָה אמיתית אפשר למצוא רק בעירם. וכך נפתחה תחרות העוגות.

למחרת, בקראקוב, מנסה זיגמונד ארנהאלט, בן ואדוביצה, להפריך את מיתוס הקרמובקה של עיר מולדתו. "חבר שלי, שבא לבקר אצלי בקראקוב, עבר בדרך בוואדוביצה במיוחד כדי לקנות לי קרמוּבקי. טעמתי מהן והן היו איומות, רחוקות מהטעם של אלה של קראקוב. כשביקרתי שם נכנסתי לקונדיטוריה ברחוב צדדי, קניתי עוגה, ולמרבה הפלא היא שוב היתה נפלאה. שאלתי מי אופה אותן, ואמרו לי שהם מביאים את הקרמובקי מקראקוב".

עוד מסר הבוגד, שהקרמובקה הטובה ביותר בקראקוב היא זו המוגשת במלון קראקוביָה. רצנו לשם. הזמנו קפה ועוגות והודענו למלצרית שזהו מבחןפתע, ואנחנו מתכוונים לקבוע עמדה בסכסוך, אף שאיננו נייטרלים. היא הנידה כתף ואמרה בזלזול: "אין שום תחרות. תטעמו, ואחרכך נדבר".

מרחוק היא קלטה צלחות נקיות והגיעה מיד. "נו?" אנחנו, אוי לבושה, הפכנו נייטרלים. העוגה הוודוביצאית היתה עדינה וטעימה. וכך גם הקראקובאית. הבצק בעיר הקטנה דק ועדין יותר, אבל הקרם שבעיר הגדולה מתוק פחות, וזו מעלתו. והעוגות שאפתה אמי הן מעל לתחרות וממילא מנצחות. כך שההודעה שנמסרה למלצרית היתה: המלחמה בפולין תימשך.

*

בצד השני של הכיכר האובאלית, ממול לכנסיה, ניצב בניין ובראשו שתי עיניים. הן מביטות בנו בשעה שסטאשק מוביל אותנו אל הרחוב שהפך לגטו יהודי כאשר הגרמנים נכנסו. "היֹה היה מלך, היֹה היה משרת, והיתה גם נסיכה", אני שרה לו את המילים הבודדות שאני יודעת בפולנית, "אתה זוכר?"

"כן, כן", הוא מחייך ומסמיק, מתבייש להצטרף לשירה. גם אמא שלו, כמו כל האמהות וכשהוא רואה שאני בוכה, הוא ממלמל, "אני מצטער שגרמתי צער לגברת". אלא שהוא לא גורם לי צער. להיפך. לפנינו המקום שבו היה בית הכנסת. ממול, בית המקווה. והנה בית הספר לבנות בניין ירוק. בית דירות היום. בחדר המדרגות ריח של נקניקיות מתבשלות. וזו הגימנסיה לבנים. משפחת המנהל התגוררה בקומה הראשונה. הלינה היא בתו של המנהל, האיש שעודד את הקמת התיאטרון ותמך בו. בבית הזה, שמארובתו עולה עשן ריחני, היה בית מרקחת של יהודי, ומשפחת הרוקח גרה בקומת הקרקע. סטאשק ומשפחתו גרו בבית הספר היסודי שבו עבדה אמו.

להקות ציפורים מצווחות על העצים העירומים. כל המכוניות העוברות ברחוב הן טראנטה קטנות ומקרטעות. זו לא עיר של עשירים. הבניינים כבדים, חמוּרים, קירות בעובי מטר, חלונות כפולים להגנה מפני הקור. בין החלונות, על האדן, הניחו שמיכות מגולגלות, לבידוד נוסף ולספיגת האדים. אמא, כשהיתה ילדה, היתה יושבת שעות על אדן החלון ומשקיפה אל הרחוב. הנוף שראתה אז לא השתנה עד היום. ולי ואדוביצה מזכירה את טבריה, שם עברו עלי חלק משנות ילדותי, עם בתי הבזלת השחורים והרחובות הדוממים. גם בוואדוביצה חם מאוד בקיץ.

החברים של לולק


גינקה קיבלה סרטיפיקט לאחר שנישאה לבן דודה בנישואים פיקטיביים. חסרת כל הגיעה, ונרשמה לביתספר לאחיות, כי שם היו מעונות ולה לא היה איפה לגור. זה ההסבר שנתנה תמיד. עכשיו, כשאני שומעת מד"ר צ'שקה ברקוביץ' כמה היה קשה להתקבל לבית הספר היחיד לרפואה, זה שהיה על הר הצופים, אני תוהה אם אמא ניסתה להתקבל. מעונות, בכל אופן, לא היו שם. בבילינסון, כתלמידה, היא התבלטה מיד. רופאים בכירים, שהיו בוחנים את הסטאז'רים בשעת ביקור החולים, נהגו לקרוא לה כדי לענות על השאלות כשהרופאים המתלמדים לא ידעו את התשובות. היא נענתה בשמחה, התלמידה המצטיינת, עד שהבינה שמשתמשים בה כדי להביך אחרים, והובכה בעצמה.

כל שנות ילדותי היתה אומרת לי, "רפואה זה לא מקצוע לאשה". ואני לא הבנתי למה היא אומרת כך, הרי מעולם לא גיליתי נטייה למקצוע הזה. גרנו במגורי הצוות בבתי החולים בעפולה, בטבריה ואחרכך ברמב"ם, בחיפה כל המקומות שבהם עבד אבי, שנעשה מנהל מחלקה כירורגית. נולד גדי, נולדתי אני, ואמא הפסיקה לעבוד כאחות לאחר שנולד אחי הצעיר, שאוליק. היא התמסרה לתפקיד עקרתהבית. וכל פעם חזרה ואמרה לי בלי שנשאלה, "רפואה זה לא מקצוע לאשה. תראי איך מעירים את אבא באמצע הלילה לניתוח דחוף. אין יום ואין לילה, אין שעות, יש תורנויות. אשה צריכה להיות בבית". אני לא בטוחה שהיא שיכנעה את עצמה.

החברים מוואדוביצה, הלא יהודים, המשיכו את הלימודים באופן טבעי בקראקוב, העיר הסמוכה. האוניברסיטה שם היא מן העתיקות והטובות באירופה עד היום. אלה שהיו יהודים עברו גלגולים שכל אחד מהם יכול להחזיק ספר עבה. חלקם מתועדים כזכרונות בארכיון ספילברג. הרוב לא שרדו.

לולק והלינה, חברים טובים, הקימו בקראקוב תיאטרון, שירד למחתרת בתקופת הכיבוש הגרמני. במקביל, הוא למד תיאולוגיה. גם הלימודים נעשו אז במחתרת, בבתים פרטיים. התיאטראות, מוסדות הלימוד, כולם נסגרו בהוראת הגרמנים, מספרת קוויאטקובסקה, רק שני בתי ספר מקצועיים נשארו פתוחים. בבתיהקולנוע הוקרנו רק סרטי תעמולה גרמניים. מזה נולד המשפט, שבפולנית הוא חרוז, "רק חזירים הולכים לקולנוע".

"תביני", אומר האב אדם בונייצקי, "התוכנית של הגרמנים היתה חיסול מוחלט של היהודים, וחיסול האינטליגנציה הפולנית. את העם הפולני רצו להפוך למעמד של משרתים. אבי נעצר כשהלך ברחוב, ואחרכך נרצח בלי סיבה. הוא השתייך למעמד של בעלי האחוזות, האריסטוקרטים, הם אלה שטיפחו את התרבות ולכן נחשבו למעמד המסוכן ביותר. רבים נשלחו למחנות ריכוז ונרצחו שם".

בונייצקי הוא עורך השבועון טגוֹדְניק פּוֹוּשֶכני TYGODNIK POWSZECHNY , המוקדש לענייני תרבות וחברה. למרות שהוא מוגדר כעיתון קתולי ועורכו הוא כומר, השבועון מוערך מאוד ונפוץ גם בציבור החילוני. עוד בישראל שמעתי עליו מחברים (יהודים) שמוצאם מפולין ונשארו קשורים לתרבות הפולנית. לבונייצקי שתי קריירות, בכנסיה ובעיתונות. יוחנן פאולוס השני היה פרופסור שלו לתיאולוגיה באוניברסיטת לובלין. משם ההיכרות, שהתפתחה לעבודה משותפת. הוא הוזמן לרומא כדי לערוך את המהדורה הפולנית של עיתון הוותיקן ועשה זאת במשך 11 שנים. כששב לפולין, ערך בנוסף לטיגודניק את הביוגרפיה של האפיפיור. אין שם סיפורים אלא יותר עובדות ותאריכים, כך שהספר משמש את כל כותבי הביוגרפיות הרבים. "אחרי שהוא התמנה לאפיפיור, התחילו לכתוב עליו כל מיני סיפורים מוזרים. כך שהחלטנו לכתוב את העובדות הקונקרטיות. למשל, שאלתי אותו פעם אם נכון שהוא הציל יהודים בזמן הכיבוש. הוא אמר, 'לא, לצערי לא היתה לי הזדמנות. אולי עשיתי משהו במקרה, אבל לא באופן ישיר'. עבדתי על הספר תשעה חודשים. הכוונה היתה לכתוב 50 עמודים, בסוף יצאו 800".

כן, כל העולם מחפש רכילות על האפיפיור. לא רק אמי התמנתה רטרואקטיבית לאהובתו. בשבוע שעבר התפרסמה בשבועון האיטלקי גֶ'נְטֶה כתבה גדולה על הלינה קוויאטקובסקה. בכותרת המשנה מבשרת המערכת שהשחקנית היתה ארוסתו. זה לא מה שהלינה מספרת לי. היא מדברת על חברות גדולה הנמשכת עד היום. מדי שנה חוזר יוחנן פאולוס להיות לולק ומזמין את חבריו הוותיקים לביקור ברומא. במשך שבוע הוא פוגש אותם כל יום לארוחת בוקר, צהרים או ערב. מעלים זכרונות, מתעדכנים, מצטטים טקסטים ממחזות שבהם שיחקו יחד, צוחקים. האווירה בפגישות האלה נפלאה, היא מספרת.

היעד האמיתי של אמא


קראקוב עיר מפוארת. מאות שנים שלא נחרבו במלחמות העולם העיר, במזל, לא הופגזה. הכניסה אל העיר העתיקה, הפרושה על שטח גדול, נאסרה על מכוניות. אפשר לטייל. חלק נכבד תופסים בנייני האוניברסיטה. כאן למד קופרניקוס. כאן גדלו תדיאוש קנטור, אנדז'יי ויידה, שהתיאטרון שלו חי ונושם ושרד תהפוכות פוליטיות, וגדולי תרבות רבים, נוצרים ויהודים. הכיכר המרכזית, רינֶק, ענקית. יום שמש צח. המון אנשים שרועים על הספסלים ועל האנדרטה של אדם מיצקייביץ'. בתיהקפה שהיו שם מאז ומעולם, אלה שאמא בוודאי בילתה בהם בתקופת קראקוב הקצרה שלה, הומים. צועני מנגנן באקורדיאון שירי עם פולניים. מדי שעה מופיע חצוצרן בראש צריח הכנסיה ותוקע מנגינה קצרה. כשפלשו צבאות ג'ינגיס חאן, ניצב שומר באותו מקום. כאשר הופיע בשדות הצבא הפולש, תקע הצופה בחצוצרה כדי להזהיר את תושבי העיר. באמצע הנגינה פגע חץ בליבו, והחצוצרה נדמה. עד היום מנגנים את הגירסה הקטועה כל שעה עגולה ארבע פעמים, בארבעת צדי הצריח.

מה עושים כשרעבים? ברובע היהודי, קאז'ימיֶש, היצע גדול של מסעדות כשרות, המשמשות לא רק יהודים. שלטים גדולים כתובים בעברית, בכתב סת"ם עם קצוות מסולסלים. מוסדותיה של הקהילה היהודית, שרובה הושמדה בשואה, שוחזרו וקמו לחיים. ואם רעבים, תמיד אפשר לקנות כעך חם וטעים באחד מהדוכנים הרבים שבפינות הרחובות. אנחנו סקרנים לטעום אוכל לא מוכר, ובוחרים ב"קנטינה הכפרית". מקום אפלולי. העיצוב מנסה לשחזר אווירת בית כפרי אורות עמומים, רהיטי עץ גסים, שמיכות פוך על משענות, ספסלים, כלי אוכל גדולים. אוכל כבד, בטעמים מפתיעים, עם שמות חדשים לנו מרק ז'וּרֶק חמצמץ, ביגוֹס, גוֹלוֹנְקה ולעומתם מאכלים מוכרים כמו פּיֶרוֹגי, אותם כיסנים טעימים, המוגשים עם שמנת. מלח גס משובח בכלי חרס על השולחן. לחם טוב ובירה טעימה ויעילה.

טיול בפולין הוא חוויה מוזרה. תחושת הכובד מתפשטת בנשמה עוד במטוס. הנופים והמראות כל כך מוכרים מהסיפורים ששמענו, מהתמונות שאנחנו רואים כל החיים, מהסרטים התיעודיים מהשואה, וגם מסרטים עלילתיים של קישלובסקי וואיידה. היערות מטילים אימה, אבל הם גם זכרונות הילדות הריחניים והנושמים של אמא. מתחת לעצים העבותים צמחו אוכמניות באביב ופטריות בסתיו. בטיולים בגליל וביערות הכרמל תמיד דיברה על "יער אמיתי", עם ריח של יער. כאן יערות אמיתיים. אדמה אמיתית. כפרים כמו פעם. והכי נורא לראות ארובות פעילות. יש שתיים כאלה, גבוהות מאוד, ליד קראקוב. הן משמשות את מפעלי הענק שנבנו בזמן המשטר הקומוניסטי כמעט במטרה להחניק את העיר, שתושביה סירבו לוותר על חופש הביטוי. לראות ולחוש צמרמורת. נכון אמרה מלגושה, אין פה שחור ולבן, הכל אפור.

האיש שלנו בוותיקן



גם לאפיפיור יש גם רגשות. הוא מתגעגע לחבריו, שומר על קשר, זוכר פרטי פרטים מחייהם וחש מיני תחושות נורמליות של בני אדם. בפגישה עם אמא ביקש לדעת מה קרה לכל אחד מבני המשפחה – הוא זכר את כולם – ומיהם בני המשפחה החדשה שלה. לכן לא התפלאתי כשיז'י קלוגר אמר שהוא רוצה לפגוש אותי, בתה של גינקה שכלכך חיבב. האמת היא שלא ציפיתי לפגישה כזאת. התקשרתי לקלוגר במטרה לפגוש אותו עצמו, כי ידעתי על הקשר המשותף. הוא האיש שהפגיש את הורי אתו בוותיקן. כשעבר האפיפיור בקהל קרא לעברו, "לולק, לולק, גינקה כאן!". אמרתי לקלוגר שאני מתכוונת להגיע לרומא כדי לשוחח איתו, אף שידעתי שהוא שבע ראיונות ובעצמו כתב יותר מספר אחד על ידידותם. הוא אמר לי מיד, "אם את רוצה לפגוש את האפיפיור, קחי בחשבון שזה אפשרי רק ביום רביעי בשבוע". יופי. על פי בקשתו, פיקססתי את מועדי הטיסות, את מספרי הדרכונים שלנו ואת השאלה האם נוכל לצלם את המפגש במצלמת וידאו מקצועית. הכל אושר בשיחה הטלפונית שלמחרת, ואז גם התבשרתי על כך שהפגישה תהיה אישית, לא בנוכחות קהל. עוד יותר יופי.

האמת היא, שיותר מכל הצהרה פוליטית, רציתי לשמוע ממנו מי היתה אמא לפני שנולדתי. מצחיק לגלות שורשים בדרך כלכך לא צפויה. אפשר כמובן להשתמש במידע הזה כדי להסיק מסקנות על יחסי הכנסיה עם היהדות. אפשר לעשות השלכות מהעובדה שיש לו חברי ילדות יהודים על דרכו כאפיפיור. אמא תמיד אמרה שהוא ואביו לא גילו שמץ אנטישמיות. וכשבאה להיפרד מהם לפני שעזבה את פולין, הסמיק לולק ולא אמר מילה, ואביו בירך אותה בחום.

ביום רביעי שעבר ירד גשם ברומא. המיסה הועברה אל תוך הוותיקן. לאורחים מחו"ל נועד המבנה החדש יותר. המונים הצטופפו בחוץ כשהגענו, וקלוגר חיפש את האיש שאמור להכניס אותנו. לא היה סיכוי לראות אדם בודד בתוך המאסה הצפופה. בליל של שפות וקולות, קבוצות בתחפושת שהגיעו אולי מפסטיבל ונציה, פיות ואבירים, תזמורות קטנות וסתם בני אדם, המון. תור ברוחב של עשרה אנשים השתרך לאורך סתיו העמודים. השעה דחקה. המארח הציע לעבור אל הצד השני של הוותיקן. אבל איך נחלצים מהדוחק? פתאום אני רואה אותו מטפס על משוכה וקופץ אל הצד השני. נכון שקלוגר היה כל חייו ונשאר ספורטאי, אבל בכל זאת, הוא איש בן 80. לא היתה ברירה, קפצנו אחריו. חצינו בריצה את כיכר סן פייטרו, ורטובים הגענו לצד השני. "עכשיו אני אהיה חולה שבוע", הוא אמר באנגלית ברוח פולנית. מזל שברגע האחרון הורה לנו להשאיר את המצלמה במשרדו, כי לא נורשה להכניס אותה. תמיד טוב לדעת.

עכשיו הגיעה העת לעבור את גדודי השומרים על סוגיהם השונים: חיילים שוייצריים הלבושים בבגדי ליצנים, אנשי ביטחון בנוסח הסי.אי.איי הנושאים אוזניות קטנות ולבושים בחליפות אפורות, פקידים מאחורי שולחנות, אנשי דת בגלימות חומות כולם, בזה אחר זה, שמעו שיש כאן עניין חשוב, הבת של גינקה הגיעה וחובה להכניס אותה. פה טפיחה, שם תחנונים, כאן בדיחה או דברי תוכחה, ולא ייאמן, הגענו בריצה אל תוך הוותיקן, חצינו אולמות בגובה של בית רב קומות, ומצאנו את עצמנו בקפלה של האורחים מחו"ל. אלפי אנשים כבר ישבו שם. אותנו הובילו לקבוצה שישבה ליד הבמה, ללא מחסומים, של אלה שיעלו לפגוש את האיש הקדוש. אכן, פגישה אישית. הבאתי אתי במתנה את מדריך מפה לטיולי אוכל שכתבנו חנוך פרבר ואני, ספר שיש בו תמונות יפות של יסמין ואריה מארץ הקודש, והוספתי הקדשה לבבית. והבאתי, בעצת ידידים משותפים, את אלבום התמונות של אמא, כדי להראות ליוחנן פאולוס. איתנו בקבוצת המיוחדים ישבו כמה זוגות של חתנים וכלות בבגדי חופה, כמה אנשים בבגדי חג שנשאו מתנות ארוזות ועשרות נכים על כיסאות גלגלים, שייחלו לברכה. האיש שלנו בוותיקן אמר: "הכל מסודר, אחרכך תעלו לבמה וזה יהיה כמו פגישה אישית", ונעלם.

האולם התפוצץ מהתרגשות. המיסה, שנערכה בקפלה הגדולה, הועברה אלינו באמצעות מסך ענק. אחרכך נשאו קרדינלים ברכות בשפות שונות לקבוצות שהגיעו מרחבי העולם. היפנים הגיבו בהנפת דגלונים. הטקסאנים הריעו בקול. באיזשהו מקום קמה לפתע קבוצת נגנים וניגנה מארש צבאי מתחילתו עד סופו. בפינה אחרת קמה מקהלת כמרים ושרה מזמור גרגוריאני קצר. המון תגובות, קריאות ומחיאות כפיים. אווירה של איצטדיון, מופע רוק, משחק כדורגל, אירוע דתי, הכל יחד, שמחה וששון.

ואז הגיע הוד קדושתו לקפלה שלנו. במרחק עשרה מטר מאיתנו, על במת השיש הלבן, הוא ישב על כס המלכות, מאחוריו שתי שורות של קרדינלים, ונשא את דברו בכמה שפות. אנשים בכו, הריעו, התנשמו בקול עד השיא סוף הטקס. הרוב הגדול פנה לדרכו בשקט. הקבוצה שלמרגלות הבמה התחלקה לשתיים אלה שעולים מהחזית, ואלה שעל כיסאות גלגלים, שלא יכולים לעלות מדרגות ועבורם יש כניסה חלקה מאחור. יגעים הלכנו אל קידמת הבמה. תוך שניה גירש אותנו איש קשוח בנוסח הסי.אי.איי לצד השני. "לא מכאן. תעלו מאחור". הצטרפנו לתור הנכים. לא נעים לתפוס תור של אנשים הזקוקים כלכך לברכה. ההמשך היה עוד פחות נעים. כמעט הגענו לפתח, וליצן שווייצרי הדף אותי במכה בחזה, ואחרכך תפס בחוזקה בשרוול מעילי וזרק אותי לעבר הדלת, שם חיכה חברי שהצליח להימלט. מצאנו את עצמנו בחוץ. הדרך היתה עכשיו פנויה, ללא משוכות או גדרות. לצאת מהוותיקן קל מאוד.

כך הסתיימה הפגישה האישית הנרגשת שתואמה מראש. כשבאנו לקחת את המצלמה ממשרדו של קלוגר, הוא אמר: "אני נורא מצטער, זה זמן לא מתאים, האפיפיור מאוד עייף מכל המסעות. ראיתם שעשיתי כל מה שיכולתי, עד עכשיו אני רטוב. חבל שאתם לא נשארים ליום שישי, יש ארוחה משותפת עם שגריר ישראל בוותיקן". מכיוון שלא תכננו להיות רעבים ביום שישי, ויתרנו על הסתערות מחודשת. השארנו את הספר עם ההקדשה, שהאיש שלנו הבטיח למסור ליעדו ובישר, "תראי שתקבלי מכתב תודה מהאפיפיור". ועם חיוך של שביעות רצון, ותנועת יד של "סמכו עלי", הוסיף: "וזה יהיה מכתב יפה, אני אדאג לזה".

השבוע חזר הספר לידי. לצד ההקדשה שכתבתי לו הוסיף האפיפיור הקדשה לי. בני הזוג רוני ולימור בלמוט, שהשתתפו בארוחה, היו הדוורים. איזשהו מעגל נסגר בכל זאת.

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אסתי  On 12/04/2009 at 21:19

    ובכל מקרה קראתי עכשיו בנשימה עצורה את הטקסט המדהים הזה

    התרגשתי עד מאוד. תודה.

  • מיכאל  On 12/04/2009 at 21:28

    קראתי בנשימה עצורה, תודה רבה על שפרסמת אותה מחדש.

  • מיכאל  On 12/04/2009 at 21:29

    .

  • אסתי  On 12/04/2009 at 21:33

    כל מילה הופכת בנאלית, מיכאל
    ואנחנו, מה לעשות, לא יוצאים מן הכלל הזה…

    ושוב – תודה גדולה לך על העלאת הרשימה הזאת.

  • תמי  On 12/04/2009 at 22:48

    לחזור על מה שנאמר כבר מעלי?
    אכן, נשימה עצורה מהתחלה עד הסוף.

  • שירה  On 16/04/2009 at 13:59

    נראה לי שאני אדפיס את זה בשביל אמא שלי.
    מרתק וחשוב.
    תגידי, הילדודס יודעים על זה?
    נראה לי שזה יעניין אותם מאוד.

  • רויטל  On 06/03/2012 at 15:34

    מצטרפת למחמאות.
    כל הכבוד !!

    רויטל וילמובסקי
    מורה פרטי

  • דליה גביש  On 01/07/2012 at 08:14

    בהצגה רוחלה מתחתנת,השיר על הנסיכה ממרצפן מתנגן רוב הזמן. אותי זה מאוד ריגש ,אימי המנוחה היתה שרה לי שיר זה כשהיתי קטנה.זה עורר בי זכרונות מתוקים, של ימים רחוקים. בתנאי חיים קשים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: