Monthly Archives: מאי 2009

אילן מגט. זיכרון שקם לתחייה שוב ושוב

את אילן מגט הכרתי בעיתון העיר, הוא כבר כתב שם כשהגעתי. לחיים אדומות, עיניים סדקים, מלא סקרנות ואנרגיה, עם עדינות מיוחדת, מעמיק וישר ושואל שאלות. לב טוב. מותק בןאדם, לא דומה לאף אחד אחר. ידעתי שהיה יתום. היינו מיודדים במערכת, לא ממש קרובים, אבל יום אחד יצאנו לטיול – הוא וחבר משותף ואני לבריכות הדגים של מעגן מיכאל. נסיעה מלאה גלגולי צחוק מהבוקר עד הערב. טיול נפלא. זכורים לי גם הצבעים ואור של סתיו צלול.

אחר כך הוא נסע לקנדה ללמוד סוציולוגיה ונשאר שם. שמעתי אודותיו מעט, מדי פעם כתב למגזין מסע אחר. אחרי שנים לא מעטות נפגשנו במקרה אצל הירקנים שלי במסריק פינת פרישמן, תל אביב. שם היו לי פגישות מקריות רבות עם אנשים שלא ראיתי המון זמן. לא רק שם – זאת קארמה, יש לי רשימה ארוכה של פגישות בלתי צפויות בכל מיני מקומות בעולם, לגמרי כמו בספר של אייריס מרדוק. העובדה שזה קורה כבר לא מפתיעה אותי, הפגישות עצמן – בכל פעם מחדש חוויה מרגשת, ובפעם הזאת – עם הרבה שמחה.

אילן היה אז בביקור בארץ, וסיפר שהוא כותב לדוקטורט בנושא: הבית. מה זה בית. גם אני כתבתי באותו זמן סביב בית, אבל בית עם גלגלים (נס ונורמה), סיפור. ביקשתי שישלח לי את העבודה, רציתי לקרוא. כשגמר לכתוב, הוא אכן שלח מקנדה. הטקסט שלו הגיע בתקופה שלא יכולתי לקרוא. לא קראתי.

אני מוצאת בגוגל, שאז עוד לא היה, ורק ברגע זה, בפעם הראשונה, שמה לב לשֵם המלא:

Magat, I. N. (1995), Home As the Meeting of Heaven and Earth, PhD Dissertation, Department of Sociology, University of Alberta, Edmonton, Canada.

עברו כמה שנים. יום אחד אני חוזרת הביתה, ולפתע ברחוב, בלי שום סיבה נראית לעין, מכה בי הזיכרון. זבנג בראש. אילן. אפילו לא כתבתי לו תודה! איך זה יכול להיות? מה פשר ההתנהגות המכוערת שלי? גם לא ידעתי איפה שמתי את החוברת ששלח. מעשה או חוסר מעשה – כל כך רע ופוגע, וכל כך הרבה זמן לא שמתי לב איך זה קרה? למה? למה?

חשתי בלבול, בהלה ומצוקה גדולה. מיד התחלתי לנסח בראש מכתב אליו, ניסיתי, ניגפת במילים, להסביר לו ולעצמי, ובעיקר לבקש שוב ושוב סליחה.

למחרת מוקדם בבוקר פתחתי את העיתון צמרמורת. מודעת אבל. אילן מת.

                                                              ***

היום התחיל בשיחה עם מישהו על השאלה מה זה בית, מה זה להרגיש בבית, לחזור הביתה, לבקר בבית, מתי מקום נחשב לבית, עד כמה הבית הוא מקום פיזי, איזה סוג של מקום – נגיעות קטנות בנושא, שעוררו גל של הרהורים והרגשות אינטנסיביים למשך כל היום.

מאוחר יותר הייתי בעיר (היא יפה) ובדרך לשכונה שהיא ביתי הזמני ישבתי על ספסל בתחנת הטראם וחיכיתי לקו 13. איש נמוך ורזה עבר שם, פתאום ניגש אלי ומקרוב, עם הבעה של ליצן, בנימת שידול, אמר שלוש מילים, שמהן הבנתי רק "גברת", "פּאני", והצביע על הפוסטר שלידו ישבתי. השבתי במשפט הלאמבינה הקבוע, ואז הוא קד כרקדנית והלך לו. צחקתי. הסתכלתי על הפוסטר. הוא כנראה אמר לי: תחייכי.

חיפשתי אגוזים ולא מצאתי, קניתי מצרכים שלא ממש צריך. הלכתי בדרך מפותלת מהרגיל, עם תחושה עזה, בלתי מוכרת, שאני מתקרבת לגילוי של סוד גדול, לא ברור מאיזה סוג. בגינות פורחים עכשיו פרחים בשלל צבעים – אביב מוחלט. כשהגעתי הביתה פתחתי מחשב ואילן עלה בבת אחת. גם הפעם בהפתעה, ואחרי שנים. אני רוצה לחשוב שהוא סלח.

 

מודעות פרסומת

כך ניצחתי את ענק התקשורת

בפוסט קודם תיארתי די בפרוטרוט, בדילוגים קלים, את תלאות התקשורת בארץ ששפתה זרה.

בלי תקציר, ישר להפי אנד ההוא: אחרי ארבעה וחצי חודשי עבודה על הנושא, יש בבית לַייב בוקס – קופסת פלאים הקשורה לקו הטלפון ומאפשרת חיבור לרשת ולטלוויזיה. ואפילו טלוויזיה הגיעה, ומבין שפע הערוצים נמצאו גם שנייםשלושה בשפות מובנות.

אבל מה, עבר עוד חודש, ויום אחד נפסקו השידורים ועל מסך הטלוויזיה הופיע מספר טלפון ארוך של חיוגחינם. כמו גדולה חייגתי. בבליל המענה הקולי יכולתי להבחין בין המילים באחת מוכרת: "סרוויס". הופ, לחצתי. זה היה אכן מענה אנושי של שירות הלקוחות. לא ממש מדברים אנגלית, אבל מבינים מספיק כדי לחפש בסביבה מישהו שכן יודע.

אחרי חצי שעה על הקו, לא מצאו. מצטערים.

ככה שלושה נסיונות על פני כעשרה ימים (צריך מצברוח וזמן מתאימים). בינתיים הלך גם החיבור לרשת. מסכן, מת. אל הדגל נקרא המודם האלחוטי שעבר שדרוג וכבר לא מקרטע.

לא הלכתי לשם במיוחד, רק כשעברתי באחד הימים ליד סניף גדול של אורנג' נכנסתי לשטוח את קובלנתי. הפקיד הושיט כרטיס ועליו מספר הטלפון של שירות הלקוחות. אחרי שיצאתי מהחנות התברר שזה אותו מספר שבו אין אף פעם דוברי אנגלית. שבתי על עקבותי כדי להתעקש, והנה נס: הפקיד התרצה והוסיף על הכרטיס בכתב יד מספר טלפון חדש, בן ארבע ספרות, ושם, הוא הבטיח, מדברים אנגלית. איפה הוא היה עד עכשיו?

פְּרררר, פרררר. מענה קולי. אני אוהבת את השפה הפולנית, היא עגולה ורכה, עם המון פְּש ווְז'יה. בסוף הטקסט: "לאנגלית, נא הקש 3". עונים בפולנית. אני, בהיסוס: את מדברת אנגלית? והיא לא רק מדברת אנגלית, גם שומעת ומבטיחה שיחזרו אלי. עוד היום? – כן, כן. באנגלית? – בהחלט. ובאמת חוזרים! והאיש הוא טכנאי ששולט בשפה. בחגיגה שמתפתחת אני עושה לפי הוראותיו פירואטים בין קופסת הפלאים ואלפי החוטים המשתרבבים ממנה ומתחברים לחוטים אחרים – אלה שחורים, אלה אדומים ויש גם לבנים. עם פלאגים.

משנָדמה המוזיקה מודיע המרקיד: ובכן, הלייבבוקס פגום, יש להחליפו באחר. מה שאני עושה כמה ימים אחר כך בסניף של החברה.

שבועייםשלושה הקופסה מונחת בבית סגורה. למי יש כוח להתעסק עם כל החיבורים האלה, ודף ההוראות כתוב כמובן בטוב, לא חשוב. לחיים ללא טלוויזיה התרגלתי בקלות, למרבה ההפתעה אני מאוד אוהבת טלוויזיה, במיוחד סרטים תיעודיים.

אבל אתמול התעייף המודם האלחוטי וחזר לגמגם. זה היה הרגע להיאנח, קצת לקלל, לגשת אל הקופסה, לפתוח ולהתמודד.

טלפון למספר בן ארבע הספרות. איפה הטכנאי המתוק ההוא, שיעזור לי בסבך? אוף, הפעם ישב שם אחד שדורך על הרגליים וחוזר ודורך ולא מוותר. נשקלה האפשרות לפרוץ בבכי או בצעקות. נפסלה. אחרי שרמזתי לו בצורה מפורשת שהוא לא עוזר, סגרתי את השיחה הזאת ופניתי אל השיח הפנימי.

היום הלכתי לאורנג' כדי להחזיר את כל הקופסאות שלהם, עם החוטים ועם הכפתורים והשלט והסלט, לשלם טוֹנה כסף על פרישה מוקדמת מהחוזה, ושלום על ישראל. המבצע כמעט הושלם, אפילו בלי קנס כבד. את הציוד סחבתי בחזרה הביתה, יטלפנו להגיד מתי להחזיר. חמש עשרה עזים מצטופפות כעת ליד הדלת ומחכות לאות לעזוב את הבית בפעייה עליזה ובצלצולי פעמונים.

 

אז למה נסגר העיתון חדשות

מדי פעם בוקע פרץ נוסטלגיה לכבוד יובל כלשהו לפתיחת או סגירת העיתון חדשות. אחד כזה היה לא מזמן אצל ולווט אנדרגראונד, בעקבות מוסף פירמה של גלובס. 25 שנה. וואו. היסטוריה. שום נוסטלגיה. זכרונות טובים – כן. געגועים אצלי לא.

חדשות היה בית ספר לעיתונות, מה שהיה העולם הזה לפניו. אלא שהעולם הזה היה העיתון של אורי אבנרי וזה היה העיתון של כולנו, של כל משתתפיו. אמנם צעצוע של עמוס שוקן, או יותר נכון מגרש משחקים, אבל פתוח לכל ילדי השכונה. מה מגרש משחקים – פארק הרפתקאות.

לזכותו של המו"ל שוקן כבר עמדו אז כל העיר והעיר, שני המקומונים שבזה אחר זה טלטלו ורעננו את עולם העיתונות. את כל העיר יצרו יוסי קליין וערן וולקובסקי. קליין היה אחר כך מייסדו של העיתון חדשות. כיוון שהוא איש צנוע במיוחד, נוטים לשכוח זאת, אבל הוא האדם שעמד מאחורי אותה מהפכה בעיתונות הישראלית; הוא זה שהתווה את הדרך ואשר בחר בפינצטה ועם עין נדירה את השותפים למסע, עם ראש רענן, לא שחוקים, משוחררים, מלאי כישרון ושמחה ותשוקה לעבוד וליצור.

כך שהיו כבר כל העיר בירושלים ואחר כך העיר בתל אביב (אותו הקים חנוך מרמרי). שם הצטרפתי לכוחות. יחד יצרנו שפה חדשה, ישירה, עם מעט מרכאות ומינימום קלישאות ובלי געגועים לאמריקה. גם בלי להתחנף לדבר האמורפי שנקרא הקהל הרחב, כלומר עם קרדיט לאינטליגנציה של הקוראים. ובאופן מפתיע, הקהל היה אכן רחב ושני המקומונים פרחו גם כלכלית, כך שעיתון ארצי באותה שפה (גם אם בפורמט טבלואיד, שאולי זה איזשהו באג, אפרופו מסר כפול שיידון בהמשך) היה התפתחות טבעית.

על חדוות היצירה מרבים פליטי העיתון לכתוב. גם אני נהניתי מאוד. הייתי בין מייסדי חדשות כעורכת בכירה, אף שלפני כן לא היה לי שום ניסיון בעריכת עיתונות (זו העין של קליין). הפורמט היה המסגרת, אבל את התכנים – כלומר על מה לדווח ואיך היה צריך ליצור בלי מודל, או אפילו ההפך מכל מודל. אין כיף גדול מזה.

מה שהכשיל את העסק לדעתי היו יחסי העובדמעביד. עם המעבר לחוזים אישיים אפשר היה לחיות. בעצם לא היתה ברירה, זה הוכתב. הבעיה היתה בפרשנות של המונח חוזה אישי וביחסים שנגזרים ממנה. אם מעביד אומר לעובד: "כך, בסכום הזה, אני מעריך את עבודתך" – אין בעיה. אבל לא זה היה המקרה. לא היה שום יחס בין ביטויי ההערכה בעלפה לתגמול הכספי. השכר היה פונקציה של כושר מיקוח. וכיוון שחוזה אישי הוא גם סודי, כל זה בא עם מערכת שלמה של הסתרות, שקרים ומניפולציות. יכולת להיות מוערך מאוד (מילולית) ובכל זאת להרגיש דפוק, אולי אפילו בצדק – כי נגיד שאתך בחדר יושב אדם בעמדה פחות בכירה שמרוויח יותר ממך; ולפעמים זה מפני שאתה בעצמך נאבקת על שכרו.

או פיטורים. גם את זה צריך לדעת לעשות. ראיתי אנשים שחזרו מחופשה או ממילואים ומצאו את הכיסא שלהם תפוס. פיזית. אחרי בלבול, עלבונות, צעקות וריבים – כי גם המחליף לא ידע שהוא משמש נשק התברר להם שפשוט כך פוטרו. ומנגד, אנשים מוערכים שקיבלו הצעות מפתות ממקומות אחרים אך רצו להמשיך בחדשות, בלי העלאה בשכר שהובטחה להם במקום האחר, ואיש לא הזמין אותם להישאר. למה? אין לי מושג.

המון דרמות מיותרות ומתחים שנגרמו משטיקים של הפרד ומשול העכירו את האווירה. לא מעט אנשים, ביניהם כוכבים בעיתון, הסתובבו באופן קבוע עם תחושה שהם מרומים; שמצד אחד הם חלק מיחידת עלית, נקרעים בעבודת פרך, מקבלים עידוד להתבטא בחופשיות (וזה לא היה אז מובן מאליו בעיתונות הארצית), ומצד שני צוחקים עליהם, אפילו לא בפרצוף אלא מאחורי הגב. כמו שברעיון של טבלואיד אינטליגנטי יש מסר כפול, כך גם היה ביחסי עובדמעביד. מה כפול – 17 מסרים. מבלבל עד אימה, מפתח חשדנות כרונית. הפרד ומשול? כמה זמן אפשר למשול ככה?

שתי תוצאות בלטו מבפנים. האחת: כשנתיים לאחר הקמת העיתון החלה תחלופה גדולה של אנשים, שנמשכה כמדומני עד סגירתו. לא היתה בעיה למצוא מחליפים מוכשרים שמתו להצטרף לחגיגה. מצד שני, נוצר מעמד של מרירים קורבנות או מתקרבנים. יחסי העובדמעביד התבררו כסוג של סאדומאזו. אם אתה לא חיית משחקי כוח, להטוטן מניפולציות, נמר כוחני, לא נשארה לך אלא עמדת הקורבן, לפחות בעיני עצמך. זאת בפירוש אווירה מחורבנת. לתשוקה אין סיכוי נגדה.

אז אומרים שחדשות נכשל כלכלית וזו הסיבה שנסגר. לכישלון כלכלי יש סיבות. אחת מהן היא אולי הפורמט. אבל בטוח שלאווירה היה חלק בכך. עם כל הטעויות ומחלות ילדות, הצוות היה מצעד של אנשים מוכשרים ויצירתיים בצורה יוצאת דופן. הרוב נחטפו במהירות על ידי אמצעי תקשורת אחרים. אבל אם על פס הייצור נשפכת מרירות המוצר נפגם, גם אם נדמה שלא רואים את זה.

אני עזבתי את חדשות שלוש שנים לאחר הקמתו, ולמרות הצעות נוצצות מעיתון גדול, בחרתי בעיתון העיר. האווירה במקומונים היתה שונה לגמרי. מה שהפקתי מהשנים ברשת שוקן זה לא רק, כמו רבים מחבריי, מקצוע מרתק וחברים לכל החיים, אלא גם תובנות על יחסים, שהאירו לי את הדרך בהמשך. היחס אלי היה טוב מאוד (במסגרת הכללים המעוותים) בכל גלגולי ברשת, ואם סבלתי מהצקות בשלב מסוים, למדתי לנטרל אותן. לא הספקתי לצבור יותר מדי מרירות, כי בשלב מסוים החלטתי שאני רוצה לנהל רק יחסים פשוטים, בכל הרמות – מהמכולת שבה אני קונה ועד לאנשים הקרובים ביותר, עבור דרך האנשים שמשלמים את שכרי. או שזה פשוט וברור וישר, והחישובים והרגשות הרלוונטיים מלובנים, או שלא צריך. וברגע מסוים בצבצו לפתע בהעיר קצות השיטה של חדשות אז פרשתי.

כך שיש לי זכרונות נהדרים מתקופת חדשות ומהתקופות בעיתון העיר. אבל בשמחה יצאתי לדרכים אחרות, להרפתקאות שכרוכות ביחסים משמחים.

סליחה, השאלה היתה למה סגרו את חדשות.

אה. לא יודעת, באמת. לא עשיתי כלום. לא הייתי שם כשזה קרה, אבל גם לא הופתעתי.