אז למה נסגר העיתון חדשות

מדי פעם בוקע פרץ נוסטלגיה לכבוד יובל כלשהו לפתיחת או סגירת העיתון חדשות. אחד כזה היה לא מזמן אצל ולווט אנדרגראונד, בעקבות מוסף פירמה של גלובס. 25 שנה. וואו. היסטוריה. שום נוסטלגיה. זכרונות טובים – כן. געגועים אצלי לא.

חדשות היה בית ספר לעיתונות, מה שהיה העולם הזה לפניו. אלא שהעולם הזה היה העיתון של אורי אבנרי וזה היה העיתון של כולנו, של כל משתתפיו. אמנם צעצוע של עמוס שוקן, או יותר נכון מגרש משחקים, אבל פתוח לכל ילדי השכונה. מה מגרש משחקים – פארק הרפתקאות.

לזכותו של המו"ל שוקן כבר עמדו אז כל העיר והעיר, שני המקומונים שבזה אחר זה טלטלו ורעננו את עולם העיתונות. את כל העיר יצרו יוסי קליין וערן וולקובסקי. קליין היה אחר כך מייסדו של העיתון חדשות. כיוון שהוא איש צנוע במיוחד, נוטים לשכוח זאת, אבל הוא האדם שעמד מאחורי אותה מהפכה בעיתונות הישראלית; הוא זה שהתווה את הדרך ואשר בחר בפינצטה ועם עין נדירה את השותפים למסע, עם ראש רענן, לא שחוקים, משוחררים, מלאי כישרון ושמחה ותשוקה לעבוד וליצור.

כך שהיו כבר כל העיר בירושלים ואחר כך העיר בתל אביב (אותו הקים חנוך מרמרי). שם הצטרפתי לכוחות. יחד יצרנו שפה חדשה, ישירה, עם מעט מרכאות ומינימום קלישאות ובלי געגועים לאמריקה. גם בלי להתחנף לדבר האמורפי שנקרא הקהל הרחב, כלומר עם קרדיט לאינטליגנציה של הקוראים. ובאופן מפתיע, הקהל היה אכן רחב ושני המקומונים פרחו גם כלכלית, כך שעיתון ארצי באותה שפה (גם אם בפורמט טבלואיד, שאולי זה איזשהו באג, אפרופו מסר כפול שיידון בהמשך) היה התפתחות טבעית.

על חדוות היצירה מרבים פליטי העיתון לכתוב. גם אני נהניתי מאוד. הייתי בין מייסדי חדשות כעורכת בכירה, אף שלפני כן לא היה לי שום ניסיון בעריכת עיתונות (זו העין של קליין). הפורמט היה המסגרת, אבל את התכנים – כלומר על מה לדווח ואיך היה צריך ליצור בלי מודל, או אפילו ההפך מכל מודל. אין כיף גדול מזה.

מה שהכשיל את העסק לדעתי היו יחסי העובדמעביד. עם המעבר לחוזים אישיים אפשר היה לחיות. בעצם לא היתה ברירה, זה הוכתב. הבעיה היתה בפרשנות של המונח חוזה אישי וביחסים שנגזרים ממנה. אם מעביד אומר לעובד: "כך, בסכום הזה, אני מעריך את עבודתך" – אין בעיה. אבל לא זה היה המקרה. לא היה שום יחס בין ביטויי ההערכה בעלפה לתגמול הכספי. השכר היה פונקציה של כושר מיקוח. וכיוון שחוזה אישי הוא גם סודי, כל זה בא עם מערכת שלמה של הסתרות, שקרים ומניפולציות. יכולת להיות מוערך מאוד (מילולית) ובכל זאת להרגיש דפוק, אולי אפילו בצדק – כי נגיד שאתך בחדר יושב אדם בעמדה פחות בכירה שמרוויח יותר ממך; ולפעמים זה מפני שאתה בעצמך נאבקת על שכרו.

או פיטורים. גם את זה צריך לדעת לעשות. ראיתי אנשים שחזרו מחופשה או ממילואים ומצאו את הכיסא שלהם תפוס. פיזית. אחרי בלבול, עלבונות, צעקות וריבים – כי גם המחליף לא ידע שהוא משמש נשק התברר להם שפשוט כך פוטרו. ומנגד, אנשים מוערכים שקיבלו הצעות מפתות ממקומות אחרים אך רצו להמשיך בחדשות, בלי העלאה בשכר שהובטחה להם במקום האחר, ואיש לא הזמין אותם להישאר. למה? אין לי מושג.

המון דרמות מיותרות ומתחים שנגרמו משטיקים של הפרד ומשול העכירו את האווירה. לא מעט אנשים, ביניהם כוכבים בעיתון, הסתובבו באופן קבוע עם תחושה שהם מרומים; שמצד אחד הם חלק מיחידת עלית, נקרעים בעבודת פרך, מקבלים עידוד להתבטא בחופשיות (וזה לא היה אז מובן מאליו בעיתונות הארצית), ומצד שני צוחקים עליהם, אפילו לא בפרצוף אלא מאחורי הגב. כמו שברעיון של טבלואיד אינטליגנטי יש מסר כפול, כך גם היה ביחסי עובדמעביד. מה כפול – 17 מסרים. מבלבל עד אימה, מפתח חשדנות כרונית. הפרד ומשול? כמה זמן אפשר למשול ככה?

שתי תוצאות בלטו מבפנים. האחת: כשנתיים לאחר הקמת העיתון החלה תחלופה גדולה של אנשים, שנמשכה כמדומני עד סגירתו. לא היתה בעיה למצוא מחליפים מוכשרים שמתו להצטרף לחגיגה. מצד שני, נוצר מעמד של מרירים קורבנות או מתקרבנים. יחסי העובדמעביד התבררו כסוג של סאדומאזו. אם אתה לא חיית משחקי כוח, להטוטן מניפולציות, נמר כוחני, לא נשארה לך אלא עמדת הקורבן, לפחות בעיני עצמך. זאת בפירוש אווירה מחורבנת. לתשוקה אין סיכוי נגדה.

אז אומרים שחדשות נכשל כלכלית וזו הסיבה שנסגר. לכישלון כלכלי יש סיבות. אחת מהן היא אולי הפורמט. אבל בטוח שלאווירה היה חלק בכך. עם כל הטעויות ומחלות ילדות, הצוות היה מצעד של אנשים מוכשרים ויצירתיים בצורה יוצאת דופן. הרוב נחטפו במהירות על ידי אמצעי תקשורת אחרים. אבל אם על פס הייצור נשפכת מרירות המוצר נפגם, גם אם נדמה שלא רואים את זה.

אני עזבתי את חדשות שלוש שנים לאחר הקמתו, ולמרות הצעות נוצצות מעיתון גדול, בחרתי בעיתון העיר. האווירה במקומונים היתה שונה לגמרי. מה שהפקתי מהשנים ברשת שוקן זה לא רק, כמו רבים מחבריי, מקצוע מרתק וחברים לכל החיים, אלא גם תובנות על יחסים, שהאירו לי את הדרך בהמשך. היחס אלי היה טוב מאוד (במסגרת הכללים המעוותים) בכל גלגולי ברשת, ואם סבלתי מהצקות בשלב מסוים, למדתי לנטרל אותן. לא הספקתי לצבור יותר מדי מרירות, כי בשלב מסוים החלטתי שאני רוצה לנהל רק יחסים פשוטים, בכל הרמות – מהמכולת שבה אני קונה ועד לאנשים הקרובים ביותר, עבור דרך האנשים שמשלמים את שכרי. או שזה פשוט וברור וישר, והחישובים והרגשות הרלוונטיים מלובנים, או שלא צריך. וברגע מסוים בצבצו לפתע בהעיר קצות השיטה של חדשות אז פרשתי.

כך שיש לי זכרונות נהדרים מתקופת חדשות ומהתקופות בעיתון העיר. אבל בשמחה יצאתי לדרכים אחרות, להרפתקאות שכרוכות ביחסים משמחים.

סליחה, השאלה היתה למה סגרו את חדשות.

אה. לא יודעת, באמת. לא עשיתי כלום. לא הייתי שם כשזה קרה, אבל גם לא הופתעתי.

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אסתי  On 06/05/2009 at 08:10

    העיתון האהוב עלי ביותר.
    זה שחשבתי שכוווולם קוראים ואחר כך התברר שרק אני, החברים שלי והבראנז'ה.
    כמה מחברי עבדו בו, ככה ששמעתי על דברים מבפנים, אבל מעולם לא קראתי או שמעתי ניתוח שבא מהכיוון הזה של היחסים האישיים.
    ורק שאלה – ההתנהלות הזו מגיעה מלמעלה? כלומר משוקן? כי אם זה ככה, אז זה צריך היה לקרות גם בהעיר ובכל העיר, לא?

  • דוד שליט  On 06/05/2009 at 09:14

    מאחר שהגעתי בדיוק מארה"ב, חוזים אישיים נראו לי טבעיים, אבל יחסי עובד-מעביד ומדיניות שכר הייתה יותר מבעייתית בחדשות. לעובדי דסק החדשות היה שכר שווה, אבל אני זוכר שני אירועי הפחתת שכר בחדשות, משהו כמו 12 אחוז ו-20 אחוז, אז הודעתי, אחרי שמונה שנים בעיתון, עד כאן. בעניין מדיניות הפיטורים, חדשות הזכיר את ארגנטינה של שלטון הגנרלים, אנשים פשוט נעלמו מהעיתון מהיום למחר. עדיין שמור אצלי מכתב תשובה של שוקן אליי ואל אמנון לורד. כתבנו לו בעקבות העלמותה של יעל גבירץ, אחת מכוכבות העיתון, והוא מרח אותנו באיזו תשובה של מפטרים ובוכים.
    די משעשע כל כתבות פוסט-חדשות. מי שכותב אותן ויוזם אותם הם הקוראים הצעירים של פעם. הגיע הזמן למחקרים שיעגנו את העיתון והתופעה בתוך התמונה הכללית של עיתונות, יחסי עבודה, הפרטה וכד'.

  • אורה  On 06/05/2009 at 09:28

    אני זוכרת לטוב את עתון חדשות- בעיקר תודות לרוח שאת מתארת, הכותבים הנפלאים (המצאת ציפורה, אסי דיין, דן בן אמוץ, רון מיברג במיטבו) באמת היתה שם יחידת עלית- מצד שני, הכרתי את האנשים הממורמרים, ה'עניים' והחרדים שעבדו שם- אלה שחטפו צעקות מהעורך ופתחו בכל בוקר בידיים רועדות את העתון המתחרה כדי לוודא שלא פיספסו עוד סקופ. התאור שלך מעניין מאוד- להערכתי, ממש חבל ששמורת הטבע הזו נעלמה ואגב, גם המקומונים מזמן חדלו להיות מה שהם היו. .

  • דפנה לוי  On 06/05/2009 at 09:51

    העיתונים שיש להם אג'נדה חברתית עאלק, ושמשמים במה נאה לסיפורים על קיפוח עובדים ומיני שטיקים כאלה, מתגלים כמקומות עבודה די מחורבנים. ולנו, העיתונאים, העיתון הוא הרי גם מקום עבודה, לא רק פלטפורמה יצירתית. כפי שאומר אחד מידידי הקרובים: אם זה לא היה המשוגע שלי הייתי צוחקת.

  • עפרה  On 06/05/2009 at 10:20

    כתבתי תגובה ארוכה בהמשך לתגובות שלכם, והיא נעלמה. צנזורה!
    צריכה לרוץ לעבודה. אחזור לפנות ערב ואתייחס

  • דני בלוך  On 06/05/2009 at 11:36

    תודה על הרשימה המעניינת. באשר לחוזים האישיים – בארה"ב חוזים כאלה כפופים לחקיקה ונורמות וחל גם עליהם איסור פיטורים שרירותיים, אפליה מטעמי גיל, מגדר וכו' ואת זה לא הבינו שוקן ונציגיו.
    אינני רוצה להיכנס לשאלת התכנים אך נקודה אחת חשוב לזכור: שני עיתוני הצהריים ידיעות ומעריב החליטו להילחם עד חרמה נגד חדשות בכל האמצעים. בין היתר בהקדמת מועד ההופעה וכל פעם שחדשות הקדים את צאתו, הם הקדימו לפניו עד שלא היה כל הבדל בינם לבין עיתוני הבוקר. בכך הם פגעו בעיתוני הבוקר של אז, כולל הארץ. בסופו של דבר הבין שוקן שאם לא יסגור מיידית את חדשות הרי תוך זמן מה הוא יאלץ לסגור לא רק את חדשות אלא גם את הארץ.

  • יוסי דר  On 06/05/2009 at 11:53

    חדשות היה אחלה עיתון.

    הקטע הנבזי הזה של חוזים אישיים סודיים הוא מתכונת לאולקוס.
    מתוך פרינציפ לא הייתי מוכן לעבוד בתנאים כאלה – אפילו לא רבע שעה.

  • צ'יקי  On 06/05/2009 at 12:45

    באחד מגליונות פירמה הראשונים עשינו כתבה גדולה (קרינה שטוטלנד) שהציגה גם את הגישה הזו לחדשות. וטענה שחדשות, אף שהיה עיתון מעולה, הרס את העיתונות בכך שפגע בתנאי ההעסקה.

    אני צריך לנסות למצוא אותה

  • אחת ושתיים  On 06/05/2009 at 14:10

    חדשות, והחוזים האישיים שלו, היה נשא של שוקן במדרון החלקלק של תנאי ההעסקה של העיתונאים, ואכן גרם במידה רבה להרס המקצוע
    היה נורא כיף לקרוא את חדשות, היה שם המון ברק, והמון שחרור יצירתי,וכעיתואית צעירה במקומונים של שוקן, זה היחה המודל שלי – לא בדיוק העדר מודל, גם לניאו-ג'ורנאליזם היו כללים. אבל כאמור, שם נזרעו זרעי הריסוק של מעמד העיתונאי ואיתו של המקצוע

  • יהודה  On 06/05/2009 at 16:53

    בסוף היום כולם היו עבדי שוקן ושטרסלר ובסוף היום חלק מהכיעור שאתם ואני חיים בו הוא 100% שוקן. בלי ארגון עובדים העיתונאים הופכים לעבדים והארץ היום החל בכתיב ובכתב וכלה באמינות המידע דומה יותר לעיתונים שמוכרים ליד הקופה בארה"ב מלעיתוני האיכות.במקומות באירופה בהם העיתונאים מאורגנים גם כשזה נופל והרבה נופלים עד הרגע האחרון יש איכות. הילדים שכותבים היום בהארץ לא מייצרים עיתונאות אמיתית והדימרקר עושה כסף אבל זה לא תחליף לעיתון חדשות קלאסי. אפשר היה אחרת אבל שוקן-שטרסלר ניצחו וחבל.

  • מילה  On 06/05/2009 at 19:58

    מה קשור?
    קצת פורפורציות.
    העיתון הוא אמין ומעוצב באופן מכובד
    והטרנד הזה של לזרוק רפש בהארץ כבר ממש יצץ מהאף
    שוקן, על אף היותו מעסיק מקומם, חתום על מפגני העיתונות היותר משובבים ומקוריים של של העיתונות העברית בשלושת העשורים החולפים

  • עפרה  On 06/05/2009 at 21:44

    אני מסכימה לגמרי עם דוד, גם לאור מה שנאמר כאן בתגובות נוספות, ובכלל, בעניין הצורך במחקר רציני. והסימן הטוב ביותר לכך הוא העובדה שכל פעם מחדש מתלקח דיון על העיתון שכבר לא קיים.
    לאסתי, על האווירה במקומונים: בעיתון שיורד לדפוס פעם בשבוע יש הרבה פחות לחץ והצוות קטן יותר ולכן גם יותר מגובש, בפוטנציה לפחות – זה תלוי גם בעורך. בעיתון יומי (פלוס מוספים) שיורד לדפוס שש פעמים בשבוע, העבודה, הצוות, הלוגיסטיקה והלחץ הרבה יותר גדולים. זה כל ההבדל.

  • איתמר  On 06/05/2009 at 21:48

    ונותר העיתון האהוב עלי ביותר, שעיצב את השקפת עולמי התרבותית. ועל כך אני מודה לעורכיו ולכותביו

  • גק"ע  On 07/05/2009 at 09:51

    לחדשות היה מוסף תרבות מעולה ומוסף שבועי לא רע, אבל החלק החדשותי שלו היה רע לתפארת, צהוב, רדוד ונע בקיצוניות בין כתיבה איכותית לכתיבה נוראית. מה לעשות שרוב האנשים אז קנו עיתון בשביל החדשות ולא בשביל ביקורות דיסקים… חדשות לא השכיל אף פעם לייצר מערכת חדשות נורמלית
    והחלק הניוזי שלו היה הרבה יותר גרוע משל ידיעות
    ובכלל העיתון היה שילוב תמוה בין צהובון סטייל הסאן בעיקר במדור הספורט לכתיבה איכותית, ואיבד פוקוס

  • בועז כהן  On 15/05/2009 at 20:57

    …עדיין הגעגועים ל"קליפ".
    (-:

    נכון. תנאי ההעסקה היו איומים ונוראים. בתקופה שבה פרסמתי 25 כתבות מגזין ב"חדשות" ופרסמתי כל שבוע ב"קליפ", נאלצתי לעבוד בשטיפת בתים – כדי להצליח להתפרנס.

    ועדיין – היה זה עיתון נפלא, בעיני. לא ספרו אותי. לא שילמו לי טוב. לא הסכימו להחתים אותי על חוזה – אבל אני אהבתי את המוצר עצמו.

  • אמנון ל  On 25/05/2009 at 10:57

    עפרה, מצוין. מה קרה לכל הספרים שבכירי חדשות הבטיחו לכתוב עליו? הבטחתם ספר עם עלה של זית. הופעת חדשות ותופעת חדשות היא הפעם האחרונה בהיסטוריה התרבותית של ישראל שקבוצת אנשים התארגנה על פי זהות דורית. הבטים פוליטיים, מושגיים, וזכרונות ומיתוסים משותפים. אין יותר דבר כזה. כמי שנדד אחר כך ממערכת למערכת אני מעיד כמה קשה היה משנה לשנה למצוא מישהו בין העתונאים שמתחבר אליך באמצעות היכרות עם אנשים אחרים שאנחנו אוהבים פלוס זכרונות משותפים. והדבר הזה כנראה החזיק אנשים יחד גם מול ההתקפה של ההנהלה. וזה גם מה שיוצר עד היום את המיתוס של חדשות ומשאיר אותו בזיכרון, למרות שהגישה של אנשי המערכת למציאות בתוך ישראל ובין ישראל לשאר העולם היתה ילדותית

  • עפרה  On 25/05/2009 at 19:44

    אמנון, מה זה "הבטחתם"? תכתוב! או תערוך.:)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: