אז למה נסגר העיתון חדשות

מדי פעם בוקע פרץ נוסטלגיה לכבוד יובל כלשהו לפתיחת או סגירת העיתון חדשות. אחד כזה היה לא מזמן אצל ולווט אנדרגראונד, בעקבות מוסף פירמה של גלובס. 25 שנה. וואו. היסטוריה. שום נוסטלגיה. זכרונות טובים – כן. געגועים – אצלי לא.

חדשות היה בית ספר לעיתונות, מה שהיה העולם הזה לפניו. אלא שהעולם הזה היה העיתון של אורי אבנרי וזה היה העיתון של כולנו, של כל משתתפיו. אמנם צעצוע של עמוס שוקן, או יותר נכון מגרש משחקים, אבל פתוח לכל ילדי השכונה. מה מגרש משחקים – פארק הרפתקאות.

לזכותו של המו"ל שוקן כבר עמדו אז כל העיר והעיר, שני המקומונים שבזה אחר זה טלטלו ורעננו את עולם העיתונות. את כל העיר יצרו יוסי קליין וערן וולקובסקי. קליין היה אחר כך מייסדו של העיתון חדשות. כיוון שהוא איש צנוע במיוחד, נוטים לשכוח זאת, אבל הוא האדם שעמד מאחורי אותה מהפכה בעיתונות הישראלית; הוא זה שהתווה את הדרך ואשר בחר בפינצטה ועם עין נדירה את השותפים למסע, עם ראש רענן, לא שחוקים, משוחררים, מלאי כישרון ושמחה ותשוקה לעבוד וליצור.

כך שהיו כבר כל העיר בירושלים ואחר כך העיר בתל אביב (אותו הקים חנוך מרמרי). שם הצטרפתי לכוחות. יחד יצרנו שפה חדשה, ישירה, עם מעט מרכאות ומינימום קלישאות ובלי געגועים לאמריקה. גם בלי להתחנף לדבר האמורפי שנקרא הקהל הרחב, כלומר עם קרדיט לאינטליגנציה של הקוראים. ובאופן מפתיע, הקהל היה אכן רחב ושני המקומונים פרחו גם כלכלית, כך שעיתון ארצי באותה שפה (גם אם בפורמט טבלואיד, שאולי זה איזשהו באג, אפרופו מסר כפול שיידון בהמשך) היה התפתחות טבעית.

על חדוות היצירה מרבים פליטי העיתון לכתוב. גם אני נהניתי מאוד. הייתי בין מייסדי חדשות כעורכת בכירה, אף שלפני כן לא היה לי שום ניסיון בעריכת עיתונות (זו העין של קליין). הפורמט היה המסגרת, אבל את התכנים – כלומר על מה לדווח ואיך – היה צריך ליצור בלי מודל, או אפילו ההפך מכל מודל. אין כיף גדול מזה.

מה שהכשיל את העסק לדעתי היו יחסי העובד–מעביד. עם המעבר לחוזים אישיים אפשר היה לחיות. בעצם לא היתה ברירה, זה הוכתב. הבעיה היתה בפרשנות של המונח חוזה אישי וביחסים שנגזרים ממנה. אם מעביד אומר לעובד: "כך, בסכום הזה, אני מעריך את עבודתך" – אין בעיה. אבל לא זה היה המקרה. לא היה שום יחס בין ביטויי ההערכה בעל–פה לתגמול הכספי. השכר היה פונקציה של כושר מיקוח. וכיוון שחוזה אישי הוא גם סודי, כל זה בא עם מערכת שלמה של הסתרות, שקרים ומניפולציות. יכולת להיות מוערך מאוד (מילולית) ובכל זאת להרגיש דפוק, אולי אפילו בצדק – כי נגיד שאתך בחדר יושב אדם בעמדה פחות בכירה שמרוויח יותר ממך; ולפעמים זה מפני שאתה בעצמך נאבקת על שכרו.

או פיטורים. גם את זה צריך לדעת לעשות. ראיתי אנשים שחזרו מחופשה או ממילואים ומצאו את הכיסא שלהם תפוס. פיזית. אחרי בלבול, עלבונות, צעקות וריבים – כי גם המחליף לא ידע שהוא משמש נשק – התברר להם שפשוט כך פוטרו. ומנגד, אנשים מוערכים שקיבלו הצעות מפתות ממקומות אחרים אך רצו להמשיך בחדשות, בלי העלאה בשכר שהובטחה להם במקום האחר, ואיש לא הזמין אותם להישאר. למה? אין לי מושג.

המון דרמות מיותרות ומתחים שנגרמו משטיקים של הפרד ומשול העכירו את האווירה. לא מעט אנשים, ביניהם כוכבים בעיתון, הסתובבו באופן קבוע עם תחושה שהם מרומים; שמצד אחד הם חלק מיחידת עלית, נקרעים בעבודת פרך, מקבלים עידוד להתבטא בחופשיות (וזה לא היה אז מובן מאליו בעיתונות הארצית), ומצד שני צוחקים עליהם, אפילו לא בפרצוף אלא מאחורי הגב. כמו שברעיון של טבלואיד אינטליגנטי יש מסר כפול, כך גם היה ביחסי עובד–מעביד. מה כפול – 17 מסרים. מבלבל עד אימה, מפתח חשדנות כרונית. הפרד ומשול? כמה זמן אפשר למשול ככה?

שתי תוצאות בלטו מבפנים. האחת: כשנתיים לאחר הקמת העיתון החלה תחלופה גדולה של אנשים, שנמשכה כמדומני עד סגירתו. לא היתה בעיה למצוא מחליפים מוכשרים שמתו להצטרף לחגיגה. מצד שני, נוצר מעמד של מרירים – קורבנות או מתקרבנים. יחסי העובד–מעביד התבררו כסוג של סאדו–מאזו. אם אתה לא חיית משחקי כוח, להטוטן מניפולציות, נמר כוחני, לא נשארה לך אלא עמדת הקורבן, לפחות בעיני עצמך. זאת בפירוש אווירה מחורבנת. לתשוקה אין סיכוי נגדה.

אז אומרים שחדשות נכשל כלכלית וזו הסיבה שנסגר. לכישלון כלכלי יש סיבות. אחת מהן היא אולי הפורמט. אבל בטוח שלאווירה היה חלק בכך. עם כל הטעויות ומחלות ילדות, הצוות היה מצעד של אנשים מוכשרים ויצירתיים בצורה יוצאת דופן. הרוב נחטפו במהירות על ידי אמצעי תקשורת אחרים. אבל אם על פס הייצור נשפכת מרירות – המוצר נפגם, גם אם נדמה שלא רואים את זה.

אני עזבתי את חדשות שלוש שנים לאחר הקמתו, ולמרות הצעות נוצצות מעיתון גדול, בחרתי בעיתון העיר. האווירה במקומונים היתה שונה לגמרי. מה שהפקתי מהשנים ברשת שוקן זה לא רק, כמו רבים מחבריי, מקצוע מרתק וחברים לכל החיים, אלא גם תובנות על יחסים, שהאירו לי את הדרך בהמשך. היחס אלי היה טוב מאוד (במסגרת הכללים המעוותים) בכל גלגולי ברשת, ואם סבלתי מהצקות בשלב מסוים, למדתי לנטרל אותן. לא הספקתי לצבור יותר מדי מרירות, כי בשלב מסוים החלטתי שאני רוצה לנהל רק יחסים פשוטים, בכל הרמות – מהמכולת שבה אני קונה ועד לאנשים הקרובים ביותר, עבור דרך האנשים שמשלמים את שכרי. או שזה פשוט וברור וישר, והחישובים והרגשות הרלוונטיים מלובנים, או שלא צריך. וברגע מסוים בצבצו לפתע בהעיר קצות השיטה של חדשות – אז פרשתי.

כך שיש לי זכרונות נהדרים מתקופת חדשות ומהתקופות בעיתון העיר. אבל בשמחה יצאתי לדרכים אחרות, להרפתקאות שכרוכות ביחסים משמחים.

סליחה, השאלה היתה למה סגרו את חדשות.

אה. לא יודעת, באמת. לא עשיתי כלום. לא הייתי שם כשזה קרה, אבל גם לא הופתעתי.