אילן מגט. זיכרון שקם לתחייה שוב ושוב

את אילן מגט הכרתי בעיתון העיר, הוא כבר כתב שם כשהגעתי. לחיים אדומות, עיניים סדקים, מלא סקרנות ואנרגיה, עם עדינות מיוחדת, מעמיק וישר ושואל שאלות. לב טוב. מותק בןאדם, לא דומה לאף אחד אחר. ידעתי שהיה יתום. היינו מיודדים במערכת, לא ממש קרובים, אבל יום אחד יצאנו לטיול – הוא וחבר משותף ואני לבריכות הדגים של מעגן מיכאל. נסיעה מלאה גלגולי צחוק מהבוקר עד הערב. טיול נפלא. זכורים לי גם הצבעים ואור של סתיו צלול.

אחר כך הוא נסע לקנדה ללמוד סוציולוגיה ונשאר שם. שמעתי אודותיו מעט, מדי פעם כתב למגזין מסע אחר. אחרי שנים לא מעטות נפגשנו במקרה אצל הירקנים שלי במסריק פינת פרישמן, תל אביב. שם היו לי פגישות מקריות רבות עם אנשים שלא ראיתי המון זמן. לא רק שם – זאת קארמה, יש לי רשימה ארוכה של פגישות בלתי צפויות בכל מיני מקומות בעולם, לגמרי כמו בספר של אייריס מרדוק. העובדה שזה קורה כבר לא מפתיעה אותי, הפגישות עצמן – בכל פעם מחדש חוויה מרגשת, ובפעם הזאת – עם הרבה שמחה.

אילן היה אז בביקור בארץ, וסיפר שהוא כותב לדוקטורט בנושא: הבית. מה זה בית. גם אני כתבתי באותו זמן סביב בית, אבל בית עם גלגלים (נס ונורמה), סיפור. ביקשתי שישלח לי את העבודה, רציתי לקרוא. כשגמר לכתוב, הוא אכן שלח מקנדה. הטקסט שלו הגיע בתקופה שלא יכולתי לקרוא. לא קראתי.

אני מוצאת בגוגל, שאז עוד לא היה, ורק ברגע זה, בפעם הראשונה, שמה לב לשֵם המלא:

Magat, I. N. (1995), Home As the Meeting of Heaven and Earth, PhD Dissertation, Department of Sociology, University of Alberta, Edmonton, Canada.

עברו כמה שנים. יום אחד אני חוזרת הביתה, ולפתע ברחוב, בלי שום סיבה נראית לעין, מכה בי הזיכרון. זבנג בראש. אילן. אפילו לא כתבתי לו תודה! איך זה יכול להיות? מה פשר ההתנהגות המכוערת שלי? גם לא ידעתי איפה שמתי את החוברת ששלח. מעשה או חוסר מעשה – כל כך רע ופוגע, וכל כך הרבה זמן לא שמתי לב איך זה קרה? למה? למה?

חשתי בלבול, בהלה ומצוקה גדולה. מיד התחלתי לנסח בראש מכתב אליו, ניסיתי, ניגפת במילים, להסביר לו ולעצמי, ובעיקר לבקש שוב ושוב סליחה.

למחרת מוקדם בבוקר פתחתי את העיתון צמרמורת. מודעת אבל. אילן מת.

                                                              ***

היום התחיל בשיחה עם מישהו על השאלה מה זה בית, מה זה להרגיש בבית, לחזור הביתה, לבקר בבית, מתי מקום נחשב לבית, עד כמה הבית הוא מקום פיזי, איזה סוג של מקום – נגיעות קטנות בנושא, שעוררו גל של הרהורים והרגשות אינטנסיביים למשך כל היום.

מאוחר יותר הייתי בעיר (היא יפה) ובדרך לשכונה שהיא ביתי הזמני ישבתי על ספסל בתחנת הטראם וחיכיתי לקו 13. איש נמוך ורזה עבר שם, פתאום ניגש אלי ומקרוב, עם הבעה של ליצן, בנימת שידול, אמר שלוש מילים, שמהן הבנתי רק "גברת", "פּאני", והצביע על הפוסטר שלידו ישבתי. השבתי במשפט הלאמבינה הקבוע, ואז הוא קד כרקדנית והלך לו. צחקתי. הסתכלתי על הפוסטר. הוא כנראה אמר לי: תחייכי.

חיפשתי אגוזים ולא מצאתי, קניתי מצרכים שלא ממש צריך. הלכתי בדרך מפותלת מהרגיל, עם תחושה עזה, בלתי מוכרת, שאני מתקרבת לגילוי של סוד גדול, לא ברור מאיזה סוג. בגינות פורחים עכשיו פרחים בשלל צבעים – אביב מוחלט. כשהגעתי הביתה פתחתי מחשב ואילן עלה בבת אחת. גם הפעם בהפתעה, ואחרי שנים. אני רוצה לחשוב שהוא סלח.

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • v  On 17/05/2009 at 22:42

    מעניין שאנחנו תמיד רוצים לחשוב שסולחים לנו או שסלחו לנו או שיסלחו לנו. אולי בגלל שאנחנו סולחים לעצמנו ללא הרף. מבינים את עצמנו כל כך טוב. "קשובים לעצמנו קשב מוחלט" כתבה פעם דליה רביקוביץ, לא מסוגלים לשאת עלינו מיליגרם של אשמה.אשמה זה ללוזרים.
    אולי זה גם קשור לזה שאנחנו חושבים שכעסים ועלבון זה לא עסק טוב, אז בזה שאנחנו מקווים שסלחו לנו אנחנו בעצם משחררים את הצד השני מאנרגיות רעות – כך נהוג לומר בעידן הזה. אנרגיות רעות.
    לעיתים אני תוהה אם לא היה אצילי יותר לשאת את האשמה שלנו כמו גברים (לא שגברים טובים בעניין הזה של אשמה).
    כשאני מקווה שכאלה או אחרים סלחו או יסלחו לי אני נזכרת לעיתים שמוזר לחשוב כך שהרי מעולם לא ביקשתי מהם סליחה. ויש גם כמה שמעולם לא ביקשו ממני סליחה, ועל כך קצת קשה לי לסלוח אבל אני שוכחת אותם בקלות. אם כי יש כאלה המעדיפים את הגרסא ההפוכה: סולחים אבל לא שוכחים.

  • מיכל  On 18/05/2009 at 12:44

    איזו כתיבה רגישה ומעניינת. זוכרת את הכתבות של אילן מגט ואת הצער סביב מותו (לא הכרתי אותו באופן אישי).
    כמה יפה כתבת על הצער ובעיקר על ההחמצה, הזמן שאזל והשיכחה. וגם הסליחה. קשה.

  • ^  On 18/05/2009 at 18:17

    ואולי מפני שאנחנו מתקשים לסלוח לעצמנו יותר משלאחרים

  • v  On 18/05/2009 at 21:34

    אולי יש כאלה שאצלם זה כך. אני סולחת לעצמי בקלות יתרה, אבל גם רואה מהצד עד כמה הסלחנות העצמית הזאת פאתטית.
    מצד שני גם ייסורים זה דבר פאתטי
    עדיף סליחה וגמישות

  • תמר  On 19/05/2009 at 22:37

    סליחה היא חלק מאותן דקויות שמהוות חלק כל כך מהותי מהיותנו אנושיים, ולכן גם אחד הדברים היותר קשים להתמודד אתם, מאחר והן דורשות וויתור, והבנה (וזה לא אומר קבלה או הסכמה
    לעוול שנעשה)

    יש מי שיותר קל לו לסלוח לאחרים, ומי שיותר קל לו לסלוח לעצמו, לכל אחד הביוגרפיה שלו, אבל השוני אינו בכוחות
    הנפשיים שקשורים בעצם הסליחה.
    בעצם היכולת לסלוח.

  • rachel magat  On 22/05/2012 at 12:23

    עפרה שלום,
    שמי רחלי ואני אחות של אילן. לא הכרתי אותך באותם הימים. איכשהו, מישהו, שלח לי את הבלוג הזה. מרגש. אשמח לדבר איתך. אנא שלחי מייל בחוזר. תודה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: