Monthly Archives: יולי 2009

דרוש/ה מתרגם/ת זריז/ה מפולנית לעברית

לתרגום מאמר הקשור בתולדות משפחתי.

 

אצא לי אל היער

קצת בתשובה לשאלה שחוזרת שוב ושוב, למה פולין למה.

שלוש פעמים הייתי בפולין לפני שהגעתי לפוזנן שבמערבה, כדי להישאר כאן לפחות שנה. אבל המסע התחיל הרבה קודם, באמצעות זכרונות של אנשים אחרים, מהמלחמה וגם מלפניה. צורך, שהלך ונעשה דוחק עם השנים, להכיל כמה שיותר חוויות שלהם, גם הקשות ביותר, התפתח לתשוקה לשקוע במקום עצמו לזמן מה, תשוקה שמעורבים בה געגועים, פחדים, סקרנות וחלקים נוספים של פאזל רגשי שעלי להרכיב. נדמה לי ששמו של הפאזל הוא: אני מכאן.

כבר תשעה חודשים אני מתנודדת על הסף. החודש התחלתי לצלם כניסות של בתים (הן נראות בדיוק כמו בתמונות הישנות, עם תוספת קטנה של צבע). לצלם כדי להרחיק, כנראה. או להשהות את הכניסה. צעד קטן מהוסס פנימה, שלושה לאחור. ולא לאתרי הנצחה, אלא אם הם מזדמנים בדרך, אלא לחיי היומיום הנמשכים. העבר נוכח כאן חזק וברור ומטושטש ומשוחזר. זה יחזור ברשימות הבאות.

הניסיון למיין את הערימה נעשה בעיקר בעזרת החושים. ככל שאני ממיינת אני מתבלבלת יותר, מוצפת פרטים: צבעי האדמה (אפרפרים), צלילי השפה (המוכרים כל כך מהבית, אבל רק כשפה של סודות ללא תרגום), שירי עם שאנשים מזמרים ביריד בליווי אקורדאון, ותיכף יגיעו ציפורים; העונות המשתנות, אותן העונות, אותו שלג בחורף; ריחות האביב; הטעמים; פירות היער האדומים, פטריות; המגע; ואולי חוש נוסף.

יש מקומות בפולין שחשוב לי להגיע אליהם, אבל לא מהר. לא לעבור ביער. אימה. ויחד אתה, הערגה של אמי אל ריח היער, שעליו חזרה כמנטרה בטיולינו בחורשות הארץ המכונות יערות. זכרונות הילדות היפה, העשירה בטבע, שלה וגם של אנשים נוספים שהשפיעו על חיי. אבל הכי חזקה, האימה. ולא מסיפורי כיפה אדומה, אצלנו בבית כיכבו הדייג ודג הזהב ("טימְפּי טימפּי טימפּי טם / דג זהב שהוא בַים / אילזבּיל, שהיא אשתי / לא רוצה כמו אני". תרגם ד"ר גיאורג ריזנפלד, ילד נצחי).

והנה, יום אחד אומרת סינית חברתי בפשטות, "נלך ליער".

טוב.

סינית, מה זה יער בשבילך?

"הרבה עצים. אוויר נעים, נקי, לא מזוהם. חזרה אל הטבע. קריר בקיץ. אולי הציפורים".היא לא אומרת להסתתר, לברוח, שלג, דם ויריות. "לקטוף פטריות אחרי הגשם. האור לא בוהק, כי העצים מכסים. לפעמים רואים חיות קטנות; אם היער גדול, יש סוגים רבים, ואם הוא קטן – רק סנאים. בסין אין הרבה יערות, לכן החול מתעופף בכל מקום, אמריקאים תמיד מתלוננים על כך".

ולא: אוויר – חנק; ירוק – אדום; קולות כבושים של צעדי ריצה על המצע הרך. נפילה. בור. אפלה. אופל.

"רק בגיל 30 ראיתי בפעם הראשונה יער, בצפון, ליד הגבול עם רוסיה. עד אז ראיתי רק במבוק, אבל זה שונה לגמרי. ביפן יש יערות של עצים וסבך, ואנשים שרוצים להתאבד הולכים לשם הרבה פעמים. הם משאירים מכתב ומאבדים את דרכם ביער. לפעמים מוצאים אותם, לרוב לא".

סינית חוצנית כמוני, אבל היא ממקום אחר לגמרי בעולם. אישה רגישה ומשכילה מאוד, שלא יודעת מה זה פרטיזנים ובונקר זו  מילה חדשה בשבילה. גם לא שמעה על/את שר היער של גתה.

בינתיים אנחנו כבר במעבה היער, על השביל המוביל אל האגם שבמרכזו. מבעד לעצים משמאל רואים פיסות מים ועליהם אנשים שטים בסירות. מימין, עצים גבוהים הטובלים בסבך שיחים באור כהה מטפסים על גבעה. המון גוני ירוק ומקרוב העלים מרפרפים ועליהם כתמי אור בהירים. מאיים זה לא. טעון, כן. וסינית קוטפת מיני צמחים שאחר כך תבשל ונכווית מסירפדים. היא אוהבת את השקט. "לפעמים הוא מפחיד". דממה משתררת לרגע אחרי שהרוח עוברת ומנערת את היער בקול גדול. רוב הזמן השקט הוא בעצם קונצרט של ציפורים.

הציפור השואלת

לפני שנים אחדות יצא לאור ספרו של צבי שטייניץ, "מקום אליו לא שבתי מעולם" (הוצאת בבל), שהוא סיפור גלגוליו במלחמת העולם השניה. צבי שטייניץ היה ילד בן 12 כשפרצה המלחמה. משפחתו החמה והמגוננת גורשה תחילה מהבית ואחרי נדודים ותקופה בגטו, התנפצה. הוא נותר לבדו בעולם הבלהות. מחנות מוות, עבודות כפייה, אושוויץ, צעדת המוות, בוכנוולד – אין זוועה שנחסכה ממנו. הפרק הראשון, כרבע מן הספר עב הכרס, מוקדש לזכרונות הילדות המלאים במוזיקה, שירה ותרבות גרמנית, חום ואהבה. לצד תיאורי התלאות הוא תוהה שוב ושוב (וביקש שלא נמחק את החזרות האלה) איך הצליח לשמור על חייו בגיהנום, וחוזר ועונה שאת הכוח קיבל מאהבת הוריו ומהחום שהרעיפו.

כיוון שהשתתפתי בהבאת הספר לדפוס (עם נועם שכטר, המעצב והמפיק), שהיתי במחיצתו חודשים ארוכים והוא ימשיך ללוות אותי כל שארית חיי. מזכרונות הילדות נחרתו בלבי טיולי האביב בסופי שבוע של משפחת שטייניץ, אימא, אבא ושני ילדים, לפארקים, להאזין לציפורים. עיר ילדותו של צבי היא פוזנן, אז פוזין, גרמניה.

במבט ציפור, ממטוס למשל, רואים שפוזנן מוקפת יערות. עכשיו אני מטיילת בלב אחד מהם, מאזינה לציפורים המקומיות בהתרגשות ומגלה עושר שהכרתי רק מתיאורים ולא חוויתי עד אותו רגע. יש להן לא רק מיני קולות, שירים ומקצבים שונים, אפשר לשמוע גם סימני פיסוק! מצחיקה במיוחד ציפור אחת שמסיימת כל משפט בסימן שאלה. אוי אלוהים, למה לא הבאתי את הטייפ. חזרתי אחר כך כמה פעמים כדי להקליט אותה והיא לא נמצאה, אולי מפני שבינתיים בא הקיץ ואז היה אביב.  

וכך טיילנו ביער בלי חשש, כי השבילים מסומנים. פה ושם מטיילים נוספים חלפו על פנינו. פרחים בצבצו מתוך השיחים. הקרקע היתה רכה. ציפורים ניגנו ושרו.

פתאום ראינו בונקר.

 

 

 

 

 

 

טול לך זכרונות של אחרים

טע אותם על אי תנועה בעיר זרה

על העץ שיצמח בנה לך בית

וממנו תלמד לעוף.

 

כך גורשתי מבריטניה

 

שתי שוטרות ממשטרת הגבולות, לבושות אפודות בצבע צהוב זרחני, הובילו אותי היום ב-12 בצהרים למטוס חברת ראיינאייר בנמל התעופה סטנסטד שליד לונדון. אחת לפנַי, אחת מאחורי, עקפנו את עשרות זוגות העיניים שבתור הארוך, המתפתל, והייתי הנוסעת הראשונה שעלתה למטוס. הדיילת הראשית קיבלה מהשוטרות את צו הגירוש וכן מעטפה ובה דרכוני ומסמכים נוספים שהוחרמו ממני. מן הסתם מחכה לי טקס דומה בפוזנן. אני מתחילה את הכתיבה במטוס.

אתמול יצאתי לדרך שמחה וטובת לב. חברים אהובים שלחו לי כרטיס הלוך-חזור לסופשבוע ארוך בלמינגטון, מרחק כשעתיים נסיעה מלונדון. כולנו סיימנו שנת לימודים, והידד אל החופש הגדול. "הלילה אישן באנגליה", סימסתי לחבר. לא תיארתי לעצמי שזה יהיה על ספסל כחול בחדר מעצר, ושהפועל לישון לא לגמרי יתאים.

משטרת הגבולות הראשונה היתה הפולנית, שם הפנו את תשומת לבי לעובדה שפג תוקפה של  אשרת העבודה שלי. ידעתי שזה המצב, הודות לרשלנותם המפוארת של מי שהיו אמורים לטפל בכך בזמן, ואף התרעתי על כך, אך התנחמתי בעובדה שענייני בטיפול, ובינתיים אשהה על תקן תיירת. ממילא חופש עכשיו.

קשיי התקשורת הרגילים עם לובשי המדים הובילו אותי הפעם לטלפן לפרופ' פיוטר מוחובסקי, ראש החוג שלי – הוא אשר הזמין אותי להמשיך ללמד בפוזנן גם בשנה הקרובה – ולהעביר את הטלפון לאיש הביטחון, שידברו בפולנית ויסגרו ביניהם. זה עבד. לא יעשו לי בעיות כשאשוב לפולין? שאלתי. מוחובסקי אמר שהבטיחו לו שזה בסדר, תמורת הבטחה שהאוניברסיטה תטפל במהירות באשרת העבודה.

איחור של שעה בהמראה, טיסה נוחה, נחיתה בסטנסטד שליד לונדון, חברתי הגיעה לקחת אותי במכונית. 18:00, אור יום מלא. בדלפק ביקורת הדרכונים הזדעקה הפקידה: מה זה, תוקף האשרה שלך בפולין פג! הסברתי לה באיזו עבודה מדובר ועל כך שהעניין מטופל. היא דרשה הוכחה בכתב לדברי. לא היתה כזאת. "וכשתחזרי לשם, איך תשהי בלי אשרה?" היא שאלה.

        פשוט כתיירת בינתיים, לכך לא צריך אשרה מיוחדת.

כאן היא קפצה בדרמטיות, בקול רם, בטון של הטפה: "איך את יכולה להגיד שאת תיירת, בעוד שאני יודעת שאת מתכוונת לעבוד!"

"חמודה", לא אמרתי לה, אבל את השאר כן: "העבודה שלי לא נעשית בחצר אחורית. האוניברסיטה שבה אני מלמדת היא אחת הגדולות והחשובות בפולין, לא מעסיקים שם במחתרת אף אחד. וממילא עכשיו חופש, לא עובדים". הוספתי את פרטיהם של מארחי בבריטניה, פרופסורים לפילוסופיה ולמדעי המחשב ואזרחים בריטים, שיאשרו את דברי.

בלתי רגועה באופן מופגן, היא הורתה לי לשבת בצד, לקחה את דרכוני ואת כרטיסי הטיסה שלי והלכה להתייעץ עם הממונה עליה, כדבריה – אותו/ה ממונה שיהפוך לדמות סמויה המלווה את הסיפור עד סופו בלי להתגלות אפילו בשמו או בשמה.

ההתייעצות ארכה יותר מחצי שעה, שבמהלכה נדרשתי להפסיק שיחת טלפון עם חברתי שחיכתה באולם הנוסעים הנכנסים והחלה לדאוג.

בעלת המדים הבאה שהגיעה הציגה את עצמה כמוכסת, ולאחר שמצאנו את מזוודתי המיותמת לקחה אותי למסלול צדדי, לחיפוש מדוקדק. לא רק כל תיק הצטוויתי לרוקן – גם ארנק הכסף והמסמכים עבר חיטוט עמוק (קבלות על קניות קטנות ושאר דברים טפלים, מלבד כרטיסי אשראי, סכום כסף נחמד במזומן ואישורי משיכת כספים מחשבוני בבנק הפולני, שיכולים להעיד על מצב כספי סביר). היא גילתה התעניינות מיוחדת בחשבונות הבנק בישראל ובפולין באמצעות השאלה החצופה: "כמה כסף בדיוק יש לך בחשבון?". לאחר שלקחה לבדיקות נוספות את רשיון הנהיגה, תעודת הזהות הישראלית, הדרכון ויומן הפגישות המצ'וקמק, הובילה אותי לחדר המעצר. ועדיין לא העליתי על דעתי שאני עומדת להעביר שם את הלילה והבוקר הבאים.

המקום נראה כחדר המתנה במרפאה. ספסלים מרופדים בפלסטיק כחול, על הקירות פוסטרים מסוג ברבור על המים או שבעה כלבים עם עודפי עור על פנים מנומנות. טלוויזיה עם שתי תחנות, באחת קליפים של מייקל ג'קסון ובשניה "מי רוצה להיות מיליונר". ספריה קטנה ובה בולטים התנך וספרי תפילה בשפות ושל דתות שונות, ביניהם סידור ישן שעל כריכתו שם של אשה בעברית. חדרי השירותים מרווחים, מודרניים ונקיים.

בחדר סמוך, מעבר לקיר זכוכית, אשה צעירה כהת עור בהריון מתקדם, עם ילד קטן וחמוד, שדווקא לא נראה לחוץ – שפע הצעצועים שם העסיק אותו. על כל הקיר בחדרון ציור חובבני של צולל בים שסירתו שבורה, שוחה בין דגים צבעוניים ולרגליו תיבת מטמון.

השלבים הבאים, שביניהם המתנות ארוכות מאוד ללא הסברים, היו: חיפוש על גופי מכף רגל ועד ראש, ולאחריו לקיחת טביעת אצבעות: כל כף היד, כל אצבע בנפרד וקבוצת אצבעות ביחד. עבודה יסודית. שוב המתנה ארוכה, ואחר כך ראיון, שלאחריו ייקבע גורלי. אני די זחוחה בזמן הראיון, מסבירה בחיוך שאינני עבריינית משום סוג, שאין לי צורך בכך, אבל לאט לאט קולטת שבמקום שבו אני נמצאת באותו רגע, ואולי במקומות נוספים, ואלי בכל מקום, כל אחד נמצא בטעות, אף אחד לא שייך, תפיסת המציאות שלי לא רלוונטית ואין מה לנסות להוכיח נקיון כפיים, גם אי אפשר. אני חוזרת ומוסרת גם לחוקר את פרטיהם של מארחי.

האמת היא שחוץ מכמה רגעי זעם ותסכול, רוב הזמן די צחקתי. הרגשתי כמי שנקלעה לסדרת טלוויזיה על תחנת מעצר. השומרים יושבים עם הרגליים על השולחן ומקשקשים, לידם מוניטורים המשקפים את המתרחש בחלל התחנה, חבר'ה שלהם באים ויוצאים, יש הווי. חפציהם של הכלואים נמצאים מאחורי סורגים, וכדי לקחת משהו מהתיק יש לבקש את אישור הכלאית. זו בודקת בשבע עיניים את מעשייך ומוודאת שאת משתמשת בטלפון לללא מצלמה. יחס השומרים בהחלט סימפטי, הם מציעים שתייה מהמכונה או כריך מהמקרר. לשאלה במה אני חשודה ומדוע, לאיש אין מענה.

האם עם התינוק נקראים לחדר החקירות. מאוחר יותר מגיע בחורצ'יק ממלזיה. הוא סובל מכאבי בטן. לשאלתי מדוע לא מזמינים לו רופא, השומר אומר, "זה ממתח". הבחור מאשר, וכאשר כאביו חולפים אנחנו משוחחים. תוך חמש דקות הוא מבקש את כל הפרטים שלי – טלפון, כתובת ומייל, כי אולי הוא ירצה ללמוד עברית, כבר היו לו כוונות כאלה מזמן. "איך לקרוא לך," הוא שואל, "אחות, דודה או אמא?"

למה לא סתם עפרה?

"כי אצלנו," הוא מסביר, "נהוג להוסיף איזשהו תואר". זמן מה לאחר מכן הוא נלקח לטיסה בחזרה לארצו.

לקראת חצות מגיע פסק הדין: מגורשת. הצחוק הסתיים. הטיסה הבאה לפוזנן יוצאת למחרת ב-12 בצהרים, ועד אז משאירים אותי במעצר. נותנים כרית ושמיכה. לשאלה אם הספסלים ישמשו כמיטה, אומר סוהר נחמד שיש מקום מיוחד לשב"חים, שם יש מיטות, "אבל את לא רוצה לעבור לשם, תאמיני לי". הוא קורא את רודף העפיפונים של חאלד חוסייני ומאוד אוהב את הספר.

זה הרגע לקחת מהמזוודה מברשת שיניים, חולצה נקייה (מקלחת אין) וכדור שינה. מברשת בסדר, גם נותנים משחה, אבל כדור שינה וכל תרופה משום סוג – אסור.

במשך הלילה כשאני פוקחת עיניים צועדים בסך אל החדר ארבעה מלזים חדשים ועליזים, ואחריהם עוד שני בחורים שתקנים, אחד מלוכסן עיניים והאחר שחור. אני לא רוצה לחשוב מאין בא השחור ולאן ישוב, בכל אופן הוא לבוש נקי ומסודר, לא מראה מתבקש של פליט. הוא לא מדבר ולא נענה לחיוך. עיניו עצובות. האשה וילדהּ לא נמצאים, אולי שוחררו, אולי נשלחו לארץ שממנה באו. הקורא של רודף העפיפונים מספר, בתשובה לשאלתי, שכ-25 אחוזים מן העוברים בתחנה נמצאים אשמים ומגורשים.

מה אפשר לאכול בבוקר? "מה את רוצה?" שואלת הסוהרת בחביבות. "אומלט עם פטריות יער," אני עונה. היא מציגה את האפשרויות: קופסת שימורי שעועית עם איזשהו בשר (וואלה, זו אנגליה! הצחוק חוזר לרגע) או כריך משולש ששוכב במקרר מאתמול. אין מה להתלבט, כל דבר, אפילו כף חול, עדיף על שעועית במיץ עגבניות מקופסה, ועוד על הבוקר. קפה מספקת המכונה.

המלזים האופטימיים משחקים קלפים ומזמינים אותי להצטרף. אנחנו צוחקים ביחד ומחליפים כמה מלים בערבית, אבל גם הם רוצים ללמוד עברית ומבקשים את כל הפרטים האישיים, כנראה גם זה מנהג בארצם. אחד מהם ליד הטלפון הציבורי, מארגן סיוע מהשגרירות. איך לא חשבתי אתמול ליצור קשר עם שגרירות ישראל. עכשיו מאוחר מדי, הטיסה יוצאת עוד מעט. אין עוד שאלה על מצב רוח, העייפות שולטת.

במסמך הגירוש כתוב כך:

COH ID : 12888119

To : Ofra Riesenfeld

You have asked for leave to enter  the United Kingdom as a visitor for 4 days but I am not satisfied that you are genuinely seeking entry as a visitor for the limited period as stated by you.

You have stated that you will be returning to Poland after your stay in the UK. However, your Polish Visa expired on 30th June 2009 and the Polish authorities have confirmed that you will not be admitted upon return. Furtheremore, you have offered no good explanation as to why you have not renewed your visa before now. Your disregard for Immigration requirements in Poland also casts doubt on your credibility as a genuine visitor to the UK.

לאחר מכן קטע שלא קשור לעניין ולאחריו משפט סיום מעניין:

Please note : Limited Information about you such as relevant medical or behavioural issues will be shared with the relevant parties involved in the removal process where necessary to facilitate your safe removal from the UK.

כאמור, המסמך לא חתום. יש רק איזה קשקוש בכתב יד, שאולי הוא חתימה, על הפסקה הראשונה. וכאמור עוד, איש לא התקשר למארחי המודאגים וטלפונים מצדם לא נענו.

ובינתיים, בפולין,

בשעה שהשלטונות הבריטיים מוודאים שאכן אינני רצויה בפולין, טיפלה בנושא חצי מדינה. בין המעורבים שהתגייסו ופנו לאישים שונים: צמרת האוניברסיטה; נספח התרבות בשגרירות ישראל בוורשה, אלון שמחיוף, עמו יש לנו קשר בחוג והוא אף דאג לנו לספרי לימוד וחומרים נוספים; ראש הקהילה היהודית בפוזנן, אליציה קוֹבּוּס, שהיא אישה רבת פעלים המקושרת היטב בכל הדרגים, כולל שרים, שאחד מהם נקרא לדגל, וכמובן ראש החוג, פרופ' מוחובסקי ועמו הדוקטורנטית, חברתי, אגניישקה אולק, שאליה טלפנתי מהמעצר – שני האחרונים הם שהפעילו את הגלגלים.

מי שפתר את הבעיה היה בסופו של דבר האחראי על קשרים בינלאומיים באוניברסיטה (את שמו עוד לא הצלחתי לברר, אוסיף בהמשך), שהתקשר לראש משטרת הגבולות בפוזנן, שהוא לגמרי במקרה  גם אביה של אחת הסטודנטיות שלי. זה לא הדבר היחיד בפולין שמזכיר את ישראל.

בנוסף התברר כי על פי החוק היבש, אדם במעמדי כלל לא מועמד לגירוש בגלל בעיה מסוג זה.

בירידה מהמטוס הדיילת מוסרת לי את המעטפה, להפתעתי. "אבל אני קרימינלית", אני אומרת לה. "אני יודעת שלא", היא אומרת. ואני תוהה איך היא יודעת, אני בעצמי כבר לא כל כך בטוחה.

קבלת הפנים בביקורת הדרכונים הרבה יותר ידידותית ממה שהעלה התחקיר של הבריטים. חצי שעה של בירוקרטיה מלווה בחיוכים ואני באמת יוצאת אל החופש.

רק בבית, מזל שלא קודם, אני חוטפת את השוק.

אז מתי נוסעים שוב לבריטניה? לא בקרוב, חוששתני. חשש ממשי. לך תדע, אולי לוכדת השב"חיות הנועזת זכתה בקידום, היא עכשיו ראש המחלקה ויודעת טוב טוב מה אני חושבת עליה. לא כדאי לקחת צ'אנס. את אהובי אפגוש במקומות יותר רומנטיים.