כך גורשתי מבריטניה

 

שתי שוטרות ממשטרת הגבולות, לבושות אפודות בצבע צהוב זרחני, הובילו אותי היום ב-12 בצהרים למטוס חברת ראיינאייר בנמל התעופה סטנסטד שליד לונדון. אחת לפנַי, אחת מאחורי, עקפנו את עשרות זוגות העיניים שבתור הארוך, המתפתל, והייתי הנוסעת הראשונה שעלתה למטוס. הדיילת הראשית קיבלה מהשוטרות את צו הגירוש וכן מעטפה ובה דרכוני ומסמכים נוספים שהוחרמו ממני. מן הסתם מחכה לי טקס דומה בפוזנן. אני מתחילה את הכתיבה במטוס.

אתמול יצאתי לדרך שמחה וטובת לב. חברים אהובים שלחו לי כרטיס הלוך-חזור לסופשבוע ארוך בלמינגטון, מרחק כשעתיים נסיעה מלונדון. כולנו סיימנו שנת לימודים, והידד אל החופש הגדול. "הלילה אישן באנגליה", סימסתי לחבר. לא תיארתי לעצמי שזה יהיה על ספסל כחול בחדר מעצר, ושהפועל לישון לא לגמרי יתאים.

משטרת הגבולות הראשונה היתה הפולנית, שם הפנו את תשומת לבי לעובדה שפג תוקפה של  אשרת העבודה שלי. ידעתי שזה המצב, הודות לרשלנותם המפוארת של מי שהיו אמורים לטפל בכך בזמן, ואף התרעתי על כך, אך התנחמתי בעובדה שענייני בטיפול, ובינתיים אשהה על תקן תיירת. ממילא חופש עכשיו.

קשיי התקשורת הרגילים עם לובשי המדים הובילו אותי הפעם לטלפן לפרופ' פיוטר מוחובסקי, ראש החוג שלי – הוא אשר הזמין אותי להמשיך ללמד בפוזנן גם בשנה הקרובה – ולהעביר את הטלפון לאיש הביטחון, שידברו בפולנית ויסגרו ביניהם. זה עבד. לא יעשו לי בעיות כשאשוב לפולין? שאלתי. מוחובסקי אמר שהבטיחו לו שזה בסדר, תמורת הבטחה שהאוניברסיטה תטפל במהירות באשרת העבודה.

איחור של שעה בהמראה, טיסה נוחה, נחיתה בסטנסטד שליד לונדון, חברתי הגיעה לקחת אותי במכונית. 18:00, אור יום מלא. בדלפק ביקורת הדרכונים הזדעקה הפקידה: מה זה, תוקף האשרה שלך בפולין פג! הסברתי לה באיזו עבודה מדובר ועל כך שהעניין מטופל. היא דרשה הוכחה בכתב לדברי. לא היתה כזאת. "וכשתחזרי לשם, איך תשהי בלי אשרה?" היא שאלה.

        פשוט כתיירת בינתיים, לכך לא צריך אשרה מיוחדת.

כאן היא קפצה בדרמטיות, בקול רם, בטון של הטפה: "איך את יכולה להגיד שאת תיירת, בעוד שאני יודעת שאת מתכוונת לעבוד!"

"חמודה", לא אמרתי לה, אבל את השאר כן: "העבודה שלי לא נעשית בחצר אחורית. האוניברסיטה שבה אני מלמדת היא אחת הגדולות והחשובות בפולין, לא מעסיקים שם במחתרת אף אחד. וממילא עכשיו חופש, לא עובדים". הוספתי את פרטיהם של מארחי בבריטניה, פרופסורים לפילוסופיה ולמדעי המחשב ואזרחים בריטים, שיאשרו את דברי.

בלתי רגועה באופן מופגן, היא הורתה לי לשבת בצד, לקחה את דרכוני ואת כרטיסי הטיסה שלי והלכה להתייעץ עם הממונה עליה, כדבריה – אותו/ה ממונה שיהפוך לדמות סמויה המלווה את הסיפור עד סופו בלי להתגלות אפילו בשמו או בשמה.

ההתייעצות ארכה יותר מחצי שעה, שבמהלכה נדרשתי להפסיק שיחת טלפון עם חברתי שחיכתה באולם הנוסעים הנכנסים והחלה לדאוג.

בעלת המדים הבאה שהגיעה הציגה את עצמה כמוכסת, ולאחר שמצאנו את מזוודתי המיותמת לקחה אותי למסלול צדדי, לחיפוש מדוקדק. לא רק כל תיק הצטוויתי לרוקן – גם ארנק הכסף והמסמכים עבר חיטוט עמוק (קבלות על קניות קטנות ושאר דברים טפלים, מלבד כרטיסי אשראי, סכום כסף נחמד במזומן ואישורי משיכת כספים מחשבוני בבנק הפולני, שיכולים להעיד על מצב כספי סביר). היא גילתה התעניינות מיוחדת בחשבונות הבנק בישראל ובפולין באמצעות השאלה החצופה: "כמה כסף בדיוק יש לך בחשבון?". לאחר שלקחה לבדיקות נוספות את רשיון הנהיגה, תעודת הזהות הישראלית, הדרכון ויומן הפגישות המצ'וקמק, הובילה אותי לחדר המעצר. ועדיין לא העליתי על דעתי שאני עומדת להעביר שם את הלילה והבוקר הבאים.

המקום נראה כחדר המתנה במרפאה. ספסלים מרופדים בפלסטיק כחול, על הקירות פוסטרים מסוג ברבור על המים או שבעה כלבים עם עודפי עור על פנים מנומנות. טלוויזיה עם שתי תחנות, באחת קליפים של מייקל ג'קסון ובשניה "מי רוצה להיות מיליונר". ספריה קטנה ובה בולטים התנך וספרי תפילה בשפות ושל דתות שונות, ביניהם סידור ישן שעל כריכתו שם של אשה בעברית. חדרי השירותים מרווחים, מודרניים ונקיים.

בחדר סמוך, מעבר לקיר זכוכית, אשה צעירה כהת עור בהריון מתקדם, עם ילד קטן וחמוד, שדווקא לא נראה לחוץ – שפע הצעצועים שם העסיק אותו. על כל הקיר בחדרון ציור חובבני של צולל בים שסירתו שבורה, שוחה בין דגים צבעוניים ולרגליו תיבת מטמון.

השלבים הבאים, שביניהם המתנות ארוכות מאוד ללא הסברים, היו: חיפוש על גופי מכף רגל ועד ראש, ולאחריו לקיחת טביעת אצבעות: כל כף היד, כל אצבע בנפרד וקבוצת אצבעות ביחד. עבודה יסודית. שוב המתנה ארוכה, ואחר כך ראיון, שלאחריו ייקבע גורלי. אני די זחוחה בזמן הראיון, מסבירה בחיוך שאינני עבריינית משום סוג, שאין לי צורך בכך, אבל לאט לאט קולטת שבמקום שבו אני נמצאת באותו רגע, ואולי במקומות נוספים, ואלי בכל מקום, כל אחד נמצא בטעות, אף אחד לא שייך, תפיסת המציאות שלי לא רלוונטית ואין מה לנסות להוכיח נקיון כפיים, גם אי אפשר. אני חוזרת ומוסרת גם לחוקר את פרטיהם של מארחי.

האמת היא שחוץ מכמה רגעי זעם ותסכול, רוב הזמן די צחקתי. הרגשתי כמי שנקלעה לסדרת טלוויזיה על תחנת מעצר. השומרים יושבים עם הרגליים על השולחן ומקשקשים, לידם מוניטורים המשקפים את המתרחש בחלל התחנה, חבר'ה שלהם באים ויוצאים, יש הווי. חפציהם של הכלואים נמצאים מאחורי סורגים, וכדי לקחת משהו מהתיק יש לבקש את אישור הכלאית. זו בודקת בשבע עיניים את מעשייך ומוודאת שאת משתמשת בטלפון לללא מצלמה. יחס השומרים בהחלט סימפטי, הם מציעים שתייה מהמכונה או כריך מהמקרר. לשאלה במה אני חשודה ומדוע, לאיש אין מענה.

האם עם התינוק נקראים לחדר החקירות. מאוחר יותר מגיע בחורצ'יק ממלזיה. הוא סובל מכאבי בטן. לשאלתי מדוע לא מזמינים לו רופא, השומר אומר, "זה ממתח". הבחור מאשר, וכאשר כאביו חולפים אנחנו משוחחים. תוך חמש דקות הוא מבקש את כל הפרטים שלי – טלפון, כתובת ומייל, כי אולי הוא ירצה ללמוד עברית, כבר היו לו כוונות כאלה מזמן. "איך לקרוא לך," הוא שואל, "אחות, דודה או אמא?"

למה לא סתם עפרה?

"כי אצלנו," הוא מסביר, "נהוג להוסיף איזשהו תואר". זמן מה לאחר מכן הוא נלקח לטיסה בחזרה לארצו.

לקראת חצות מגיע פסק הדין: מגורשת. הצחוק הסתיים. הטיסה הבאה לפוזנן יוצאת למחרת ב-12 בצהרים, ועד אז משאירים אותי במעצר. נותנים כרית ושמיכה. לשאלה אם הספסלים ישמשו כמיטה, אומר סוהר נחמד שיש מקום מיוחד לשב"חים, שם יש מיטות, "אבל את לא רוצה לעבור לשם, תאמיני לי". הוא קורא את רודף העפיפונים של חאלד חוסייני ומאוד אוהב את הספר.

זה הרגע לקחת מהמזוודה מברשת שיניים, חולצה נקייה (מקלחת אין) וכדור שינה. מברשת בסדר, גם נותנים משחה, אבל כדור שינה וכל תרופה משום סוג – אסור.

במשך הלילה כשאני פוקחת עיניים צועדים בסך אל החדר ארבעה מלזים חדשים ועליזים, ואחריהם עוד שני בחורים שתקנים, אחד מלוכסן עיניים והאחר שחור. אני לא רוצה לחשוב מאין בא השחור ולאן ישוב, בכל אופן הוא לבוש נקי ומסודר, לא מראה מתבקש של פליט. הוא לא מדבר ולא נענה לחיוך. עיניו עצובות. האשה וילדהּ לא נמצאים, אולי שוחררו, אולי נשלחו לארץ שממנה באו. הקורא של רודף העפיפונים מספר, בתשובה לשאלתי, שכ-25 אחוזים מן העוברים בתחנה נמצאים אשמים ומגורשים.

מה אפשר לאכול בבוקר? "מה את רוצה?" שואלת הסוהרת בחביבות. "אומלט עם פטריות יער," אני עונה. היא מציגה את האפשרויות: קופסת שימורי שעועית עם איזשהו בשר (וואלה, זו אנגליה! הצחוק חוזר לרגע) או כריך משולש ששוכב במקרר מאתמול. אין מה להתלבט, כל דבר, אפילו כף חול, עדיף על שעועית במיץ עגבניות מקופסה, ועוד על הבוקר. קפה מספקת המכונה.

המלזים האופטימיים משחקים קלפים ומזמינים אותי להצטרף. אנחנו צוחקים ביחד ומחליפים כמה מלים בערבית, אבל גם הם רוצים ללמוד עברית ומבקשים את כל הפרטים האישיים, כנראה גם זה מנהג בארצם. אחד מהם ליד הטלפון הציבורי, מארגן סיוע מהשגרירות. איך לא חשבתי אתמול ליצור קשר עם שגרירות ישראל. עכשיו מאוחר מדי, הטיסה יוצאת עוד מעט. אין עוד שאלה על מצב רוח, העייפות שולטת.

במסמך הגירוש כתוב כך:

COH ID : 12888119

To : Ofra Riesenfeld

You have asked for leave to enter  the United Kingdom as a visitor for 4 days but I am not satisfied that you are genuinely seeking entry as a visitor for the limited period as stated by you.

You have stated that you will be returning to Poland after your stay in the UK. However, your Polish Visa expired on 30th June 2009 and the Polish authorities have confirmed that you will not be admitted upon return. Furtheremore, you have offered no good explanation as to why you have not renewed your visa before now. Your disregard for Immigration requirements in Poland also casts doubt on your credibility as a genuine visitor to the UK.

לאחר מכן קטע שלא קשור לעניין ולאחריו משפט סיום מעניין:

Please note : Limited Information about you such as relevant medical or behavioural issues will be shared with the relevant parties involved in the removal process where necessary to facilitate your safe removal from the UK.

כאמור, המסמך לא חתום. יש רק איזה קשקוש בכתב יד, שאולי הוא חתימה, על הפסקה הראשונה. וכאמור עוד, איש לא התקשר למארחי המודאגים וטלפונים מצדם לא נענו.

ובינתיים, בפולין,

בשעה שהשלטונות הבריטיים מוודאים שאכן אינני רצויה בפולין, טיפלה בנושא חצי מדינה. בין המעורבים שהתגייסו ופנו לאישים שונים: צמרת האוניברסיטה; נספח התרבות בשגרירות ישראל בוורשה, אלון שמחיוף, עמו יש לנו קשר בחוג והוא אף דאג לנו לספרי לימוד וחומרים נוספים; ראש הקהילה היהודית בפוזנן, אליציה קוֹבּוּס, שהיא אישה רבת פעלים המקושרת היטב בכל הדרגים, כולל שרים, שאחד מהם נקרא לדגל, וכמובן ראש החוג, פרופ' מוחובסקי ועמו הדוקטורנטית, חברתי, אגניישקה אולק, שאליה טלפנתי מהמעצר – שני האחרונים הם שהפעילו את הגלגלים.

מי שפתר את הבעיה היה בסופו של דבר האחראי על קשרים בינלאומיים באוניברסיטה (את שמו עוד לא הצלחתי לברר, אוסיף בהמשך), שהתקשר לראש משטרת הגבולות בפוזנן, שהוא לגמרי במקרה  גם אביה של אחת הסטודנטיות שלי. זה לא הדבר היחיד בפולין שמזכיר את ישראל.

בנוסף התברר כי על פי החוק היבש, אדם במעמדי כלל לא מועמד לגירוש בגלל בעיה מסוג זה.

בירידה מהמטוס הדיילת מוסרת לי את המעטפה, להפתעתי. "אבל אני קרימינלית", אני אומרת לה. "אני יודעת שלא", היא אומרת. ואני תוהה איך היא יודעת, אני בעצמי כבר לא כל כך בטוחה.

קבלת הפנים בביקורת הדרכונים הרבה יותר ידידותית ממה שהעלה התחקיר של הבריטים. חצי שעה של בירוקרטיה מלווה בחיוכים ואני באמת יוצאת אל החופש.

רק בבית, מזל שלא קודם, אני חוטפת את השוק.

אז מתי נוסעים שוב לבריטניה? לא בקרוב, חוששתני. חשש ממשי. לך תדע, אולי לוכדת השב"חיות הנועזת זכתה בקידום, היא עכשיו ראש המחלקה ויודעת טוב טוב מה אני חושבת עליה. לא כדאי לקחת צ'אנס. את אהובי אפגוש במקומות יותר רומנטיים.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ח ל י  On 04/07/2009 at 21:56

    כבוד הרב שודריך, הרב של הקהילה היהודית הוא בן דוד שלי 🙂 בפעם הבאה, תגידי 🙂

  • גלי  On 04/07/2009 at 22:11

    זה כמו ארה"ב, ושישראל זה העולם השלישי והפרימיטיבי, כך שכל ישראלי ירצה מיד להגר לבריטניה הנהדרת והמתקדמת.
    אני לא הייתי בחיים עוברת לגור בלונדון. ואני אומרת לך את זה בתור אחת שגרה בילדות בלונדון: לגור בלונדון זה יקר נורא, זה לחזור למאה ה-19,מבחינה טכנולוגית כי הם מפגרים, הם שמרנים ויש מלא זרים שם. אבל הבריטים בטוחים… שאנחנו מפגרים ואיזה שבט מפגר ונידח… והם המתקדמים והנעלים. ולכן הם מתנהגים אלינו בהתאם. כל תייר פוטנציאלי הוא פולש.
    מותק שלי, אי אפשר לשנות את הבריטים השחצנים והסנובים. הם יהיו נורא מנומסמים אליך, ויקראו לך מדאם, מיסיס, יס מי ליידי… ועוד שורת תארים מפוצצים… אבל מתחת לפני השטח… אם את לא דוברת אנגלית שוטף במבטא של הוד מלכותה, ואם את עוד באה מ"איזראל", אז את נייטיב פולשת.
    ביחוד במקרה שלך.

  • עמי עממי  On 04/07/2009 at 23:00

    אני גר בארצות הברית. יש לי חבר ממוצא ערבי, אזרח אמריקאי מלידה שהחליט שהוא רוצה לבקר בישראל. שהה בישראל שבועיים, החליט שמספיק לו והקדים שובו הביתה בשבוע ימים. כהגיע לשדה נלקח לחדר חקירות, הופשט כולו ונערך חיפוש מדוקדק על גופו. בנוסף עבר תשאול ממושך יותר. הוא נפגע כל כך מהסיפור הזה עד שהודיע שהוא לישראל לא חוזר גם אם ישלמו לו (הוא עובד בהייטק ויש מצב שישלמו לו).

  • בועז  On 04/07/2009 at 23:13

    והם צודקים.

  • עומר  On 04/07/2009 at 23:27

    שלושה-ארבעה ימים בקלה, מעבר לתעלה, בגלל סיפור דומה. היה סבבה לגמרי, צדפות וצ'יפסים גדולים עם מיונז, בטיילת על החוף

  • עפרה  On 05/07/2009 at 02:09

    חלי, הצלת אותי רטרואקטיבית, תודה.
    גלי, לאב, מי בכלל רוצה לגור בלונדון. לא אני.
    עמי, הו, כדי לעבור טיפול כזה בישראל לא צריך אפילו להיות ערבי או "בעל חזות", גם חברים לבנבנים שלי מדווחים על תלאות מהסוג שאתה מספר עליו.
    בועז, אני מסכימה אתך, אבל הם לא יותר טובים. אני דווקא לא חשתי התנשאות מצד הצוות, אם כבר אז מה שבצבץ אצל חלקם זה רגשי נחיתות.
    עומר, עם צדפות וצ'יפס על הטיילת,רק בלי המיונז, הייתי דורשת הארכת מעצר.
    ולמי שמתוך נימוס לא העיר: תיקוני לשון והגהה וכמה השלמות קטנות, מחר.

  • אסף  On 05/07/2009 at 03:04

    חשבתי הרבה על הסיפור הזה. באמת מבאס. גם אותי פעם עצרו, למרות שהיה לי אישור, וכמעט שלחו אותי חזרה. זה היה כשהיתה לי דירה, חשבון בנק ועבודה באנגליה. יש תקנות, והם מקפידים עליהן מאוד (אם הם מצליחים לזכור מה הן).

    אבל מה שקפץ לעיני זו השיחה עם השוטרת. נדמה לך שהיית יכולה לצאת מזה אם רק היית אומרת את הדבר הנכון. זו טעות. המילים הן לא רק סימנים ריקים ("אני רק אגיד שאני תיירת, למרות שאני לא"). מילא שאת אומרת את זה לעצמך, אבל לצפות שהשוטרת בגבול תקבל את זה? בשבילה זה לא רק משחק של מילים. זה משחק של אמת. השאלות הן לא ריקות ("ארזת לבד?") אלא שאלות אינפורמטיביות אמיתיות.

    משהו בישראליות שלנו נוטה לראות רק את המשחק המכאני של השפה כאילו המילים הן מעין מקשים שפותחים דלתות. מותר לנו להגיד כל דבר כל עוד זה מביא את התוצאה הרצויה. הבריטים לא אוהבים את זה (נסי פעם את ההולנדים). הם מרגישים שמשקרים להם. והם גם צודקים.

  • בועז  On 05/07/2009 at 08:11

    הם *כן* יותר טובים.

    הם (הבריטים) *הרבה* יותר טובים, כמעט בכל פרמטר של התנהלות מהישראלים.

    צריך פשוט להבין את הקוד המפעיל את התרבות הזאת. הקוד אומר שנהלים הם נהלים, שחוקים אינם סתם המלצה, שגבולות הם משהו שלא חוצים אותם לפי גחמה זו או אחרת.

    העובדה שבריטניה הפכה למעצמה ימית ותרבותית היא לא מקרית. זה לא קורה סתם.

    אישית, נתקלתי לא פעם בנוקשות הבריטית, בהיצמדות הזו לנהלים – אבל אני מעריץ את זה. לא מגנה את זה.

    הרבה יותר נוח לחיות בלונדון הפורמלית, שאנשיה יודעים שיש דין ויש דיין, מאשר בישראל הפרועה שבה נפרצו כבר מזמן כל חוק, ערך ונורמה

  • שרון רז  On 05/07/2009 at 08:25

    תודה על הפוסט המפחיד
    אני מכיר את זה קצת, ביקורת הגבולות הבריטית, העמדות הללו והאנשים הללו בדלפקים הקטנים זו באמת חווייה מהמפחידות שיש

    ואני מסכים גם קצת עם גלי וגם הרבה עם בועז, למרות שזה כביכול עמדות מנוגדות

  • עפרה  On 05/07/2009 at 09:31

    אסף, אני לא חושבת שהמלים הן חסרות משמעות, אלא שהיתה אי הבנה בינינו, ועכשיו מתברר לי שהיא נבעה גם מאי ידיעה שלי.
    לבעל דרכון ישראלי אין צורך באשרת תייר לפולין, כמו לבריטניה. החותמת בדרכון היא האשרה. לכן הייתי רגועה ולא היססתי להגיד את האמת.
    מה שלא ידעתי זה שהאשרה הזאת תקפה לשלושה חודשים בלבד, ואצלי עבר יותר זמן מאז כניסתי האחרונה לפולין. זו בוודאי הסיבה לכך שהבריטים קיבלו את המידע שקיבלו מהפולנים.
    באשר לחלוקה בין "הם" ל"אנחנו", אני רואה אותה אחרת לגמרי, ובהקשר של עמים ומדינות היא לרוב מרתיעה אותי. לנושא שעלה כאן, אין לי אלא להאמין לכם, בועז ושרון, ש"הם", במובן של מנגנון, יותר מוצלחים – אתם מכירים אותו יותר טוב ממני. ו"אנחנו"? לא יודעת אם מפגרים, אבל בטח עם סבך של הפרעות קשות מאוד.

  • תמי  On 05/07/2009 at 11:00

    וחסרי כל חוש הומור. בכיתה י"א נסעתי לבריטניה ל-6 שבועות במסגרת משלחת של משרד החוץ. בכניסה לבריטניה נשאלתי ע"י פקידה חמורת סבר מה אני עושה בחיים. "אני בת 16 וחצי", עניתי לה בתדהמה, "אני תלמידת תיכון". אני מניחה שהנימה שלי לא תרמה לשיחה, והיא תחקרה אותי דקות ארוכות, גם אחרי שאמרתי שאני במשלחת של משרד החוץ. אני חושבת שבסוף הגיע איזה נציג של משרד החוץ או מאבטח, שכן ליוו אותנו מהרגע שעברנו את הגבול בארץ אנשים משתנים, וחילץ אותי ממלתעותיה.
    זה עוד ביטוי לקסנופוביה של הבריטים. מבחינתם, כולנו bloody foreigners, וכפי שכתב ג'רוויס קוקר, "cos everybody hates a tourist / especially when they think it's such a laugh"
    בכל אופן, חזקי ואמצי. טוב שכתבת את הפוסט. חשוב לעבד חוויות כאלה.

  • גיל  On 05/07/2009 at 11:08

    זה פשוט גומר אותי (פעמים מצחוק ופעמים מבושה) לראות שאנשים מזלזלים בחוק המדינה ומצפים לקבל יחס סלחני או יחס מיוחד.

    היית הרי מודעת לבעיה החוקית שהייתה לך, וגם אם לא היית מודעת להשלכותיה עד הסוף, הרי אין שום סיבה בעולם להתרעמות כלפי הבריטים שנשמעת מהפוסט שלך בקול רם מאוד.

    יש חוקים, צריך לכבד אותם, ואם זה לא מתאים לך, אז את כמובן לא חייבת לנסוע לבריטניה. ואם נקלעת לסיטואציה, לפחות תלמדי ממנה משהו – לפחות אני לא הבנתי מה למדת כאן. פרט להערה המתנשאת שבריטניה אינה מקום רומנטי ואולי אף מסוכן לך. נסי לעשות קונצים כאלה במקומות רומנטיים אך פחות אדיבים מבריטניה ואולי תגלי שזכית ליחס נהדר.

  • עפרה  On 05/07/2009 at 11:28

    תמי, כשאני הגעתי בפעם הראשונה בחיי לאנגליה התבקשתי על ידי פקיד ההגירה למסור את הכתובת שבה אתארח. לאחר שמסרתי, הוא שאל: "גם הם יהודים?"
    זה לא הפריע לי לחזור לשם כמה וכמה פעמים.
    גיל, ניסיתי לתאר כאן חוויה קצת יותר מורכבת מהתרעמות. לא הצלחתי, כנראה.

  • אסף  On 05/07/2009 at 11:29

    אני בעד להגיד את האמת. המקרה שלך הוא אכן מצער כי האמת היתה שלא הייתה אשרת תייר ולא אשרת עבודה. אני פשוט מתפלא שלא חשבת על זה ששומרי הגבול לא אוהבים שהאמת שאת מציגה להם כוללת גם רכיב של בלוף. את רצית לשקר לשוטר הפולני, וסיפרת על התוכנית הזו לשוטר האנגלי. אבל באמת כל זה לא כל כך משנה כי בהעדר המסמכים לא היו נותנים לך להכנס בכל מקרה. לפחות החזירו אותך לפולין ולא שלחו אותך לישראל…

    אולי הסיפור האמיתי כאן הוא על אירופה שלא באמת רוצה את המתדפקים על שעריה. גם אני מסתובב עם דרכון ישראלי באירופה ולמרות שהכל כחוק אני תמיד קצת חושש. זה לא אישי – אבל אני יודע שבתוך סבך הכללים אני לא נראה מאה אחוז תקין ועצם שהותי מעוררת שאלות. הגבול הוא המקום בו אני נדרש להצדיק את מה שנראה לי מובן מאליו – נסיעה ממקום למקום. מענין שחברי המגיבים לא רק התרגלו אלא אפילו למדו לאהוב את זה.

  • גיל  On 05/07/2009 at 11:37

    אני מסתובב לי הרבה באירופה מתוקף עבודתי. לא שמעתי בשום מקום שחופש התנועה הוא זכות אוניברסלית ושאזרח ישראלי מתקבל בפנים מחייכות בכל מקום. אני לא מצפה לזה ולא מתאכזב מזה. אני שומר בקפדנות על חוקי המקום שאליו אני מגיע ככל יכולתי ומנסה ליצור רושם חיובי על ישראל ועל עצמי. לאהוב את זה ? האם נסתתרה בינתך ?

  • עפרה  On 05/07/2009 at 11:37

    אסף, לא רציתי לשקר לאיש! פשוט לא ידעתי מה שאני יודעת עכשיו, וכן, בכל מקרה הייתי טמבלית, את זה כבר הבנתי בחדר החקירות (בעניין תפיסת המציאות).
    לא רק אירופה לא רוצה זרים, בכל מקום בעולם זה כך.

  • alonyska  On 05/07/2009 at 14:00

    בגלל ריבוי התחמנים. לישראלים אין מוניטין טוב בדיוק בגלל כל הקומבינות של מכירת מוצרי ים המלח ושאר דברים במסווה של לימודים על אשרת סטודנט שהיא כולה מסחרה אחת גדולה.

    ומכיוון שעלו על הקומבינות האלה – גם אנשים ישרים לא מקבלים ולו רגע של חסד. ואשרה שלא בתוקף ולו בכמה שעות – היא כבר סיבה להרמת גבה עבורם ובצדק. כי אם למשל תופסים בן אדם שעבד באורח לא חוקי ובודקים מי אישר לו כניסה – השומר בגבול סופג את הביקורת על הכנסת אדם שאין לו שום דבר במדינה הזאת ורקע שנראה בעליל מפוקפק.

    אני זוכרת את ביקורת הדרכונים בבריטניה. רצו ועוד איך לראות בדיוק לאיזה בית מלון אני הולכת ואת הואוצ'ר ונתנו לי אשרה בדיוק לימי החופשה ולא לשנייה מעבר לכך.

  • יכין  On 05/07/2009 at 14:05

    הגם שחשוב להעריך שאתה מכיר במצבך

  • נטלי מסיקה  On 05/07/2009 at 17:14

    שמתקבלים לעבודה בשדה התעופה נדרשים כנראה לכישורים לוגיים מיוחדים במינם. פעם שאלה אותי בודקת בטחונית בנתב"ג איך זה שנולדתי בצרפת. אמרתי לה שההורים שלי לא התייעצו אתי לפני שזה קרה, כך שאין לי על כל זה שליטה.

  • שירה  On 06/07/2009 at 00:54

    מפחיד…. עשר דקות לפני שעלינו על המטוס בחזרה הביתה, החליטו במשטרת הגבולות בוורשה לעכב את אמא שלי ועוד אישה עם פרופיל יהודי, איזו אמריקאית. הסתברר שאמא שלי גררה את המזוודה שעליה היה כתוב שמי. זה היה מלחיץ, בעיקר כי כבר כל כך רציתי לעוף משם עד שלא היה לי כוח להמציא על זה עוד בדיחת שואה.
    שמחה שזה הסתיים לך בטוב. ועל כל צרה שלא תבוא, אבא של גושיה מחצ'ינסקה הוא עורך דין 🙂

  • Immigration Adviser Essex  On 02/02/2013 at 00:08

    whoah this blog is great i really like reading your posts. Stay up the good work!
    You already know, many individuals are looking around for this information,
    you can help them greatly.

  • דור  On 14/11/2015 at 14:22

    היי עופרה. שמי דור, קרה לי מקרה דומה מאוד לשתף, ואני פותח קמפיין אינטרנטי נגד התועבה הזו. אשמח אם תרצי לשתף איתי פעולה, הגיב י לי כאן ונמשיך לדבר.
    תודה מראש!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: