אצא לי אל היער

קצת בתשובה לשאלה שחוזרת שוב ושוב, למה פולין למה.

שלוש פעמים הייתי בפולין לפני שהגעתי לפוזנן שבמערבה, כדי להישאר כאן לפחות שנה. אבל המסע התחיל הרבה קודם, באמצעות זכרונות של אנשים אחרים, מהמלחמה וגם מלפניה. צורך, שהלך ונעשה דוחק עם השנים, להכיל כמה שיותר חוויות שלהם, גם הקשות ביותר, התפתח לתשוקה לשקוע במקום עצמו לזמן מה, תשוקה שמעורבים בה געגועים, פחדים, סקרנות וחלקים נוספים של פאזל רגשי שעלי להרכיב. נדמה לי ששמו של הפאזל הוא: אני מכאן.

כבר תשעה חודשים אני מתנודדת על הסף. החודש התחלתי לצלם כניסות של בתים (הן נראות בדיוק כמו בתמונות הישנות, עם תוספת קטנה של צבע). לצלם כדי להרחיק, כנראה. או להשהות את הכניסה. צעד קטן מהוסס פנימה, שלושה לאחור. ולא לאתרי הנצחה, אלא אם הם מזדמנים בדרך, אלא לחיי היומיום הנמשכים. העבר נוכח כאן חזק וברור ומטושטש ומשוחזר. זה יחזור ברשימות הבאות.

הניסיון למיין את הערימה נעשה בעיקר בעזרת החושים. ככל שאני ממיינת אני מתבלבלת יותר, מוצפת פרטים: צבעי האדמה (אפרפרים), צלילי השפה (המוכרים כל כך מהבית, אבל רק כשפה של סודות ללא תרגום), שירי עם שאנשים מזמרים ביריד בליווי אקורדאון, ותיכף יגיעו ציפורים; העונות המשתנות, אותן העונות, אותו שלג בחורף; ריחות האביב; הטעמים; פירות היער האדומים, פטריות; המגע; ואולי חוש נוסף.

יש מקומות בפולין שחשוב לי להגיע אליהם, אבל לא מהר. לא לעבור ביער. אימה. ויחד אתה, הערגה של אמי אל ריח היער, שעליו חזרה כמנטרה בטיולינו בחורשות הארץ המכונות יערות. זכרונות הילדות היפה, העשירה בטבע, שלה וגם של אנשים נוספים שהשפיעו על חיי. אבל הכי חזקה, האימה. ולא מסיפורי כיפה אדומה, אצלנו בבית כיכבו הדייג ודג הזהב ("טימְפּי טימפּי טימפּי טם / דג זהב שהוא בַים / אילזבּיל, שהיא אשתי / לא רוצה כמו אני". תרגם ד"ר גיאורג ריזנפלד, ילד נצחי).

והנה, יום אחד אומרת סינית חברתי בפשטות, "נלך ליער".

טוב.

סינית, מה זה יער בשבילך?

"הרבה עצים. אוויר נעים, נקי, לא מזוהם. חזרה אל הטבע. קריר בקיץ. אולי הציפורים".היא לא אומרת להסתתר, לברוח, שלג, דם ויריות. "לקטוף פטריות אחרי הגשם. האור לא בוהק, כי העצים מכסים. לפעמים רואים חיות קטנות; אם היער גדול, יש סוגים רבים, ואם הוא קטן – רק סנאים. בסין אין הרבה יערות, לכן החול מתעופף בכל מקום, אמריקאים תמיד מתלוננים על כך".

ולא: אוויר – חנק; ירוק – אדום; קולות כבושים של צעדי ריצה על המצע הרך. נפילה. בור. אפלה. אופל.

"רק בגיל 30 ראיתי בפעם הראשונה יער, בצפון, ליד הגבול עם רוסיה. עד אז ראיתי רק במבוק, אבל זה שונה לגמרי. ביפן יש יערות של עצים וסבך, ואנשים שרוצים להתאבד הולכים לשם הרבה פעמים. הם משאירים מכתב ומאבדים את דרכם ביער. לפעמים מוצאים אותם, לרוב לא".

סינית חוצנית כמוני, אבל היא ממקום אחר לגמרי בעולם. אישה רגישה ומשכילה מאוד, שלא יודעת מה זה פרטיזנים ובונקר זו  מילה חדשה בשבילה. גם לא שמעה על/את שר היער של גתה.

בינתיים אנחנו כבר במעבה היער, על השביל המוביל אל האגם שבמרכזו. מבעד לעצים משמאל רואים פיסות מים ועליהם אנשים שטים בסירות. מימין, עצים גבוהים הטובלים בסבך שיחים באור כהה מטפסים על גבעה. המון גוני ירוק ומקרוב העלים מרפרפים ועליהם כתמי אור בהירים. מאיים זה לא. טעון, כן. וסינית קוטפת מיני צמחים שאחר כך תבשל ונכווית מסירפדים. היא אוהבת את השקט. "לפעמים הוא מפחיד". דממה משתררת לרגע אחרי שהרוח עוברת ומנערת את היער בקול גדול. רוב הזמן השקט הוא בעצם קונצרט של ציפורים.

הציפור השואלת

לפני שנים אחדות יצא לאור ספרו של צבי שטייניץ, "מקום אליו לא שבתי מעולם" (הוצאת בבל), שהוא סיפור גלגוליו במלחמת העולם השניה. צבי שטייניץ היה ילד בן 12 כשפרצה המלחמה. משפחתו החמה והמגוננת גורשה תחילה מהבית ואחרי נדודים ותקופה בגטו, התנפצה. הוא נותר לבדו בעולם הבלהות. מחנות מוות, עבודות כפייה, אושוויץ, צעדת המוות, בוכנוולד – אין זוועה שנחסכה ממנו. הפרק הראשון, כרבע מן הספר עב הכרס, מוקדש לזכרונות הילדות המלאים במוזיקה, שירה ותרבות גרמנית, חום ואהבה. לצד תיאורי התלאות הוא תוהה שוב ושוב (וביקש שלא נמחק את החזרות האלה) איך הצליח לשמור על חייו בגיהנום, וחוזר ועונה שאת הכוח קיבל מאהבת הוריו ומהחום שהרעיפו.

כיוון שהשתתפתי בהבאת הספר לדפוס (עם נועם שכטר, המעצב והמפיק), שהיתי במחיצתו חודשים ארוכים והוא ימשיך ללוות אותי כל שארית חיי. מזכרונות הילדות נחרתו בלבי טיולי האביב בסופי שבוע של משפחת שטייניץ, אימא, אבא ושני ילדים, לפארקים, להאזין לציפורים. עיר ילדותו של צבי היא פוזנן, אז פוזין, גרמניה.

במבט ציפור, ממטוס למשל, רואים שפוזנן מוקפת יערות. עכשיו אני מטיילת בלב אחד מהם, מאזינה לציפורים המקומיות בהתרגשות ומגלה עושר שהכרתי רק מתיאורים ולא חוויתי עד אותו רגע. יש להן לא רק מיני קולות, שירים ומקצבים שונים, אפשר לשמוע גם סימני פיסוק! מצחיקה במיוחד ציפור אחת שמסיימת כל משפט בסימן שאלה. אוי אלוהים, למה לא הבאתי את הטייפ. חזרתי אחר כך כמה פעמים כדי להקליט אותה והיא לא נמצאה, אולי מפני שבינתיים בא הקיץ ואז היה אביב.  

וכך טיילנו ביער בלי חשש, כי השבילים מסומנים. פה ושם מטיילים נוספים חלפו על פנינו. פרחים בצבצו מתוך השיחים. הקרקע היתה רכה. ציפורים ניגנו ושרו.

פתאום ראינו בונקר.

 

 

 

 

 

 

טול לך זכרונות של אחרים

טע אותם על אי תנועה בעיר זרה

על העץ שיצמח בנה לך בית

וממנו תלמד לעוף.