Monthly Archives: ספטמבר 2009

רשימת קניות לגן חיות

כלובים ריקים. החיות ברחו אל החופש, או שלא

 

בעל מסעדה ליד תחנת הרכבת הגיע לגיל 50. נאספו חבריו למשחק הכדורת, לחשוב על מתנה הולמת. כיוון שידעו שהוא אוהב חיות, החליטו לשבות ממלאכתם (שהיתה בעיקר סביאת בירה במסעדה של חברם), לפשוט על העיר ולקנות את כל בעלי החיים שיצליחו למצוא במשך שלושה ימים.

וזאת היתה המתנה שהביאו:

אווז, ברווז

כבש, חתול

עז, שפן

טווס, חזיר

סנאי, תרנגולת

דוב וקוף.

שני האחרונים מאולפים. וכל אלה עובדות היסטוריות.

הם שיכנו את החיות בחצר המסעדה, ולא פחות מבעל הבית (ששמו נשכח ומסעדתו כבר מזמן לא קיימת) שמחו ילדי פוזנן, שנהרו מכל רחבי העיר. הדבר היה בשנת 1871.

בגיל 53 האיש התעייף. המתנה הפכה למעמסה, בעיקר כלכלית. אז הוחלט בעירייה להקים את גן החיות הראשון בפולין. במסגרת הפרויקט הועברו השפן, החתול, הדוב וחבריהם למתחם שנבנה במיוחד במקום מרכזי, וקיבלו שכנים חדשים שהובאו מרחבי העולם: פילים, נמרים, אריות, ציפורים, נחשים מסוכנים ושאר בעלי חיים שמסקרנים בני אדם, מצחיקים אותם או מפחידים. הכלובים היו כמיטב המסורת, צינוק.

מאוד נעים לראות גן חיות סגור.

אני עוברת שם בדרכי העירה. בסתיו ובחורף המקום נראה נטוש. עצים עירומים, שבילים שאיש לא הולך בהם, כלובים ריקים, הידד, החיות נמלטו אל החופש וסגרו אחריהן את הדלתות. טוב, בקשר לנחשים אני לא בטוחה שהידד. רק פעם אחת נראתה שם בחורף משפחה אנושית קטנה, זוג עם ילד, ליד דיר סמוך לגדר, שממנו יצאו במפתיע כמה עזים שקצת דומות לדובונים.

אבל לא, החיות לא ברחו, הן הועברו למקום מודרני, מרווח מאוד, בפאתי העיר. היתה להם בעיה שם לא מזמן, עם פיל שהובא במיוחד לצורכי הרבעה וסירב לעשות זאת ישירות בפילה. זו היתה סיבה טובה לייחצן קצת את המקום, אפילו בארץ פורסם הסיפור על הפיל האומו.

בגן הישן נשארה פילה זקנה, שחששו לטלטל אותה. היא מתה מזמן. אבל נשארו חיות אחרות, כאלה שמוכרות מפינות חי, ביניהן אחת עם עיניים צוחקות מתוך פרווה, שנראית כמו שעטנז של כמה יצורים, כולל אדם. עכשיו זהו פארק שאליו בעיקר מביאים ילדים באביב ובקיץ. בין השבילים נותרו פסלי חיות שהוצבו שם במשך השנים: סוס בגודל על-טבעי, צבוֹע ואחרות, ואריה שהוא אנדרטה למנהל הראשון שנקרא ליאו; חצב אותו באבן גאורג אוגוסט גאול, אמן גרמני ידוע בתחילת המאה ה-20, שדמויות בעלי חיים כיכבו בפסליו ובהדפסיו. באביב נחתו בחצר היענים זוג חסידות חופשיות שבחרו לקנן דווקא שם, וזה לא נראה כהתרסה. כמה קופים אומללים מבדרים את הקהל מתוך כלוב, ובסמוך להם כלואים בתאי זכוכית מטר על מטר שניים-שלושה נחשי ענק, שלא נראה שהם יודעים לשם מה באו לעולם.

כשבאתי להקליט את החיות, הן היו שקטות. ברווז לא געה, קוף לא צייץ. רק התוכים הננסיים בביתן הציפורים הכלואות פטפטו בקול גדול בזמן האוכל (התפריט: חמנייה).

גן החיות של תל אביב לא היה שקט אף פעם. בלילות נשמעו ממנו שאגות וגעיות ונעירות וכנראה גר איתם שם טרזן, כי גם את הקריאות שלו שמענו. בשנות השבעים הייתי באה מירושלים ומתארחת אצל חברה שגרה בסמוך.

בסופו של דבר שני תיישים הם הסמל של פוזנן. יש סיבה. זה יסופר בפרק על הכיכר שבעיר העתיקה. חיפושית פרת משה רבנו (בּייֶדרוֹנקה) היא הלוגו של רשת סוּפּרים וצפרדע (זַ'בּקה) של רשת אחרת.

ואגב, החתול השחור מהתעלומה – מתברר שהוא שכן שלי ויש לו משולש לבן בצוואר. ברחבי השכונה מתגוררים עוד שישה מהמשפחה שלו וגם כמה אפורים, ובכלל מתברר שחיים בפולין חתולי רחוב ואנשים שמאכילים אותם. בחורף הם מסתדרים, יש להם ניסיון.

ב-1972 הוכרז גן החיות הישן, המכונה עתה גן זואולוגי, כאתר היסטורי לשימור. הכלובים הריקים הפכו בכך למצבה. אבל מספרים שהסיבה האמיתית לאי פינויו נמצאת מתחת לאדמה: רוחשת שם מושבת עכברושים כה גדולה, כמה וכמה קומות במעמקי האדמה, שאם תגורש – פוזנן תוצף במכת עכברושים איומה.

את החיה שמתנפנפת כאן למטה הבאתי הביתה מהגן. קניתי אותה לשני ילדים אהובים, שידעתי כי ידעו להעריך אותה. כשהלכתי משם חשבתי על החברים הבוגרים, מה יש, גם להם מגיע, חזרתי על עקבותי וקניתי עוד כמה. ואז התקנאתי בהם וחזרתי שוב בשביל עצמי. בפעמים הבאות השומר בשער כבר נתן לי להיכנס בלי כרטיס ובחנות היו תלויות החיות האלה בשורה חגיגית. את כולן קניתי. עד אז לא ידעתי שיש לי כל כך הרבה חברים שמגיע להם. במפעל הבובות בוודאי חגיגה, בפוזנן יש טרנד חדש.

אני כפי ארימה

שנה טובה לך אבא

שנה טובה לך אמא

 

עולם ישן עדי יסוד נחריבה

 

 

קום התנער שיכון סובייטי

מדי פעם הם כובשים בהפתעה את השכונה. שניים. צוענים כנראה. משיכות אקורדיאון קולניות, הופ הופ, הם מתפצלים, ומנגינה עממית שמחה, בדרך כלל ואלס, עולה ומתפשטת בין הבניינים. הבלוקים האפורים, חמש קומות גובהם, שנבנו בתקופה הקומוניסטית, עוברים בשנתיים האחרונות שיפוץ חיצוני יסודי. אחד כן, אחד לא, ובשלב השני אחד לא ואחד כן, הם מצופים בלוחות של חומר בידוד, מטויחים, נצבעים – כל בלוק בכמה צבעים, בעיקר פסטליים – ומקבלים כניסות עם אינטרקום ומצחייה. השבילים נשארים לפיניש, בינתיים הם תשבץ של אריחי בטון שבורים, פיסות בוץ, שקעים, שלוליות, בליטות ומהמורות. אין מה לדבר על הליכה בנעלי עקב, גם במגפיים יציבים נשקפת סכנה.

רק אחרי שניים-שלושה שירים המנגן שולח מבטים לעבר החלונות. את המטבע שנזרק מאחד מהם הוא תופס ביד מיומנת, בעוד היד השניה ממשיכה לנגן. החלונות יפים. נאה גם מבנה השיכון, שתושבי פוזנן מכנים אותו חורשה קומוניסטית – אין מרפסת מול מרפסת, ולא רק מפני שהמרפסות קטנות ומועטות, אלא בגלל הרווחים הגדולים שבין הבתים –  משטחי אדמה בוצית אפורה בסתיו, מרבדי שלג בחורף וכרי דשא ירוקים, משובצים מרגניות ופרחים כחולים, באביב ובקיץ.

בתחילת מרץ החלו להישמע מבעד לשלג קולות של ציפורים, ולקראת אפריל התגלו עלעלים על העצים, שנראו עד אז כמטאטאי זרדים הפוכים. אז פרצו קולות הילדים ששולחו לחופשי עם הכדור והאופניים. בין עמודי הברזל שעל הדשא נמתחו חבלים, ועד החורף תתנפנף עליהם כביסה צבעונית – סדינים, תחתונים, חזיות, חולצות, מגבות ושמלות. לא שלא יורד גשם בקיץ, מרענן ומשמח. בכל הכניסות מלבלבות גינות קטנות צבעוניות.

וכל השנה, חורף וקיץ, עוברים מחטטי הזבל כמה פעמים ביום, סורקים את מקבצי הפחים-צפרדעים ואוספים חפצים ראויים למיחזור, אולי בשוק הפשפשים ואולי בבית – ראיתי אישה מלקטת מהפחים תפוחי אדמה שהחלו להנביט. ופעם אחת, בשלג, נראה מחטט לבוש חולצת פסים שמזכירה משהו.

המון דברים מזכירים את ישראל של שנות החמישים והשישים. ולא מפני שפולין נשארה מאחור, אלא מפני שהעבר נוכח כאן חזק בדרכים שונות. בהקשר השכונתי, האווירה: גלנטריה ומכולת וירקן, ומינימרקט שלצדו נפתחים פעמיים בשבוע דוכני בגדים זולים על שולחנות מתקפלים, ולא רחוק מכאן קניוני ענק חדשים, נוצצים הומים, ובהם סוּפרים ובגדי מותגים אירופאים למהדרין (גאפ חסר). האנשים המבוגרים שבשכונה נראים, נשמעים ומתנהגים כמו בני דורם של הורי בשעתם. הילדים משחקים בשכונה כמונו. ובערב מתקבצים נערות ונערים על הספסל מתחת לפנס ונשמעים קולות צחוק, גם של שיכורים. נדמה לי ששמעתי קול של אמא שקוראת לילדה מן החלון.

בחורף התארחה בחוג שלנו למשך חודש ד"ר הנרייט דהאן כלב, ראש החוג למגדר באוניברסיטת בן-גוריון. ומה היתה התרשמותה הראשונית? "בישראל כולנו פולנים", היא אמרה בפליאה. דהאן כלב נולדה במרוקו וגדלה בישראל עם זהות ברורה של ישראלית מרוקאית. וחיים כהן ידידי, ששהה שבועות אחדים בפולין, מצא בכל פינה את המראה והתחושה של בית אמו, כך סיפר כשפגשתי אותו בביקור הקיץ בתל אביב. כהן הוא בן לעדות האורפלית והכורדית. אצלנו בבית דיברו עברית, שתי השפות האחרות, גרמנית ופולנית, שימשו לסודות שבין המבוגרים. צלילי השפה המוכרים אך לא לגמרי מובנים הם עוד רובד בחוויה הפולנית שלי ובתחושת הבית. כמובן צריך להמשיך ולהגדיר את מושג הבית.

קום / פול

ברקע: בית משופץ ברחוב הסתיו

 

היחס אל העבר מורכב. הינה דוגמה. בתחילת חודש יוני עלו שלושה דחפורים על שלוש האנדרטות שבפאתי השכונה לכיוון מרכז העיר. שתיים מהן היו גושי בטון מוצקים בגובה כשני מטר ואחת גבוהה ומזדקרת, עליה תבליט של חיילים גיבורים בפעולה, בסגנון סובייטי מובהק, ולמרגלותיה משטח מכוסה קוביות בטון בגובה כ-10 ס"מ. המשטח הזה לכד את תשומת לבי בכל פעם שעברתי שם בדרכי לעבודה, הוא נראה כבית קברות צבאי מיניאטורי גדול וקודר.

האנדרטה המרכזית היתה לזכרו של הגנרל הפולני קרול שוויירשבסקי (Karol Swierczewski 1897-1947), בעל רקורד מפואר בצבא הפולני במלחמת העולם השניה, אשר ברזומה הבלתי מצונזר שלו (כי אחד רשמי שראיתי היה כזה) נרשם פיקוד על דיוויזיה במלחמת האזרחים בספרד, לצד הטובים. קיימת השערה שהוא שימש השראה לדמותו של הגנרל גולץ בספרו של המינגווי למי צלצלו הפעמונים.

לא היה פשוט להיפטר מהמורשת – במשך שבועות אחדים כרסמו הדחפורים, חבטו, ניתצו לפירורים את גושי הבטון בתוך ענן אבק, עיקמו את שלד הברזל המסועף והיכו וחתכו בו עד שהצליחו. תושבים עמדו מסביב בשקט, התבוננו וצילמו. המחאה היחידה שהצלחתי לקלוט הסתתרה בבלוג מעניין, כאן:

http://unrepentantcommunist.blogspot.com/2009_03_01_archive.html

כך, בעקיפין, עיריית פוזנן סגרה לה בשקט חשבונות ישנים לא רק עם המשטר הקודם אלא גם עם הרוסים. ככה שופכים את המים עם הגיבור. אוי האינטרנציונל המסכן, עולם ישן עדי יסוד נחריבה, הא.

עכשיו השטח מיושר, מקושט בכמה שתילי עצי מחט, ומהכביש הראשי התוחם את השכונה התגלתה הכנסייה. אבל יש מי שתקע את דגלי פולין בקרקע במקומות המגולחים, והצמיד למוטות תמונות של מעשה ההריסה. לצד הדגלים הניחו אגרטל עם פרחים ונרות בכלי זכוכית כמו בבית קברות.

הכנסייה המודרנית, המאופיינת בצורות משולשים, נבנתה לאחר נפילת הקומוניזם. דלתות הזכוכית הגדולות נשארות בקיץ פתוחות בזמן התפילה. בימי ראשון ובמיוחד בחגים היא גדושת מתפללים, ורבים נשארים על הרחבה שבחוץ. באמצעות מערכת כריזה נשפכת אליהם התפילה, א-קפלה, בלי אורגן – זוהי כנסייה פרבוסלבית.

עם כל השיפוצים, ההתעוררות והמחיקה, רק שמות הרחובות נותרו ללא שינוי: סתיו, אביב, שחר, בין ערביים, דמדומים. למתבונן נותר להשלים את הפערים עם או בלי זיקה למשטרים שהתחלפו. ניטרליים הם לא.

 

לא כלום אתמול, מחר הכול

 חלק מהרשימות המתפרסמות כאן משודרות, עם הקלטות מהשטח, בשעה העברית של קול פולין

http://www.polskieradio.pl/zagranica/il/