ביום מותו של נשיא פולין

אולי הוא כאן באדמה, מתחת לרגלי


בערב אנחנו חוזרים לפוזנן, שקט במכונית. רק רדיו: עדי ראייה מזועזעים, גברים ונשים, בוכים. אף אחד לא מצליח לסיים משפט. צלם שהיה אמור לעלות לטיסה ולא נמצא לו מקום, ניצל. בקול נמוך קריין מקריא רשימת שמות עם תארים, הנשיא לך קצ'ינסקי, אשתו, הגנרל, עוד גנרל ועוד אחד, ראש פקולטה מאוניברסיטת ורשה, חברת הסיים, הסנטור, השרה. תשעים ושישה שמות, רובם של צמרת המדינה וחלקם של משפחות נטבחי קאטין. פניהם היו מועדות לטקט הזיכרון השנתי לטבח בקאטין, שרק לא מזמן רוסיה קיבלה את האחריות עליו. מוזיקת אבל, ואחר כך פרשן מסביר שהמדינה תעבור שינוי גדול בעקבות האסון, וחברי הפולנים תוהים לאיזה כיוון – האם אחיו התאום של הנשיא, שעומד בראש מפלגת האופוזיציה, יתפוס את השלטון. כולם מסכימים שלמרות שקצ'ינסקי המת היה שנוי במחלוקת, השוק הוא גדול.
בבוקר, בדרך, כשעצרנו בעיר טוֹרוּן כדי לקחת את האיש שידריך אותנו במחוז חפצנו, הגיעו המסרונים הראשונים, הטלפונים החלו לצלצל והרחוב התחלק בבת אחת לשניים: אלה שכבר שמעו ואלה שעוד לא. בבית הקפה מיהרו אנשים להחליף מידע עם זרים. מספר ההרוגים השתנה במשך היום. ועוד שינוי, חזותי, התרחש לנגד עינינו בזמן שנסענו בין העיירות: דגלי אדום-לבן הורדו לחצי התורן, ועל בתים פרטיים הונפו עוד ועוד דגלים מעוטרים בסרט שחור.

שנה וחצי חיכיתי ליום הזה, שבו אבקר בעיר ילדותו של אבי. כל כך מעט אני יודעת על הצד הזה של המשפחה, כמעט כלום. אבי היה שתקן גדול. הוא עלה לפלסטינה לפני המלחמה. הוריו היו אמורים להגיע ולא הספיקו. זה ספר, מה שמתהווה אצלי, יקח זמן לעבד בנשמה את החומרים שמצטברים, מה אוכל לספר בפוסט אחד, בלילה שאחרי היום שבו גיליתי מה בדיוק היה סופו של סבא שלי שנרצח לפני שנולדתי. לבי עולה על גדותיו. אכתוב בלי להסתכל ברשימות ובלי להאזין להקלטות – ממילא את רוב המדובר שם לא הבנתי בגלל השפה, אבל את העיקר הבנתי.
כשהנאצים פלשו לפולין והגיעו לגוֹלוּבּ-דוֹבְּז'ין (Golub-Dobrzin), עוד לפני שנכנסו האס.אס. והגסטפו לתמונה, מיהרו לאסוף את כל האינטליגנציה, פולנים וגרמנים, נוצרים ויהודים – מורים, רופאים, וביניהם סבא, אדולף אברהם, שהיה רוקח ודמות מפתח בעירו ובאזור כולו. המטרה היתה להשמיד אותם, אבל לא לפני שיתעללו בהם – סתם, בשביל הכיף, לא כדי להוציא מידע או משהו כזה. במרתף בניין המשטרה, שנתפס בידי הנאצים, בחדרי המעצר ובמסדרון, עונו מאות אנשים בקבוצות קטנות, בדרך סדיסטית במיוחד. בתא שבקצה המסדרון נכלא כומר, כדי שיראה הכל. לאחר יום או יומיים או אף אחד לא יודע בדיוק כמה זמן, רצחו את חלקם במקום והאחרים הוסעו לגבעה שעליה הוקם בחופזה מחנה צבאי, שם ירו בהם אל תוך בורות.

מה שידעתי עד היום זה שאת סבא, שעוד לא היה אז סבא, לקחו ליער ובדרך ראה איכרים שעבדו בשדה וקרא לעברם: "תודיעו בגולוב שהולכים להרוג את הרוקח". לא ידעתי כלום על מרתף העינויים ועל המיקום המדויק של הבור שנכרה לו או שהוא נאלץ לכרות. ויש עוד דברים שהתגלו.
עכשיו בואו ניסע לגבעה. ניצבת עליה מצבה עם שמות עשרות הקורבנות, כולל מישהו שגר בבית ממול וראו אותו מציץ מהבית ולקחו גם אותו. השם של סבא שלי משובש לגמרי. הגבעה מיוערת. אני מסתובבת וחושבת איפה הוא, אולי מתחת לרגלי כאן, אולי בשקע שם, או בקפל הקרקע ההוא. האביב בדיוק מתחיל, בקצות ענפי השיחים מבצבצים עלים הכי ירוקים שיש, אבל רוב היער מלא מחטים, עצי מחט.


מתברר שלא, אני כנראה לא דורכת על עצמותיו. ב-1945 חפרו במקום והוציאו מן האדמה כ-150 גופות. מי שזוהה זכה לקבר משלו, ואת השאר קברו בקבר אחים בבית הקברות הקתולי בריפּין. בכל מקרה, גם אם היו מזהים אותו – בית קברות יהודי כבר לא היה, הוא הושמד. נוסעים לקתולי, אבל בדרך קופצים לאתר שבו נאספו שברי מצבות מבית הקברות היהודי. אנדרוה לבית קברות. האתר מגודר ומטופח. יסלח לי היהודי האוסטרלי שיזם את המקום, אני לא זוכרת את שמו ולא יכולה עכשיו להסתכל ברשימות.

בית הקברות שבו אולי קבור סבי בקבר אחים מקושט כולו בפרחים, בבתי נרות ובצלבים. מקום מכובד. מה אני עושה פה?

נוסעים לגולוב. עיר קטנה, אינטימית, יפה, נהר ממפריד וחבר אותה לדובז'ין. מעל גבעה גבוהה משקיפה על העיר טירה עתיקה מלבנים אדומות. זהו אתר תיירות מוכר בפולין, פעם בשנה נערכים שם שחזורים של קרבות אבירים עם כל התלבושות. מוזר, אבא מעולם לא סיפר מילה אחת על הטירה. והוא דווקא היה מספר לנו סיפורים יפים לפני השינה כשהיינו ילדים קטנים.
אני לא זוכרת כמה מאות יהודים חיו שם, אבל היחסים בין הפולנים, הגרמנים והיהודים שביניהם היו מצוינים. פעם בשנה ביום החג הלאומי הפולני, ב-3 במאי, היו כולם צועדים ביחד מגשר העץ שעל הנהר אל מרכז העיר דובז'ין, ובכיכר היו מתפצלים – הנוצרים פנו ימינה לכנסייה והיהודים שמאלה לבית הכנסת. המשפחה של אבא לא היתה דתית, אבל בטח גם הם הלכו לאותו כיוון. סבא היה פעיל ציוני מרכזי, בין שאר עיסוקיו הציבוריים. בגולוב-דובז'ין היה ידוע: אם יש לך בעיה, תפנה לריזנפלד, הוא יעזור. המון סיפורים על נדיבותו וטוב לבו נחשפים לעיני מכל מיני כיוונים. בכיכר הזאת רוכזו היהודים לפני שגורשו. גם שם יש מצבה, מאבן במשקל שלושה טונות, ולמרגלותיה מכל קטן ובו אפר שהובא מאושוויץ.
סבתא, הינדה-יוהאנה ריזנפלד, נרצחה באושוויץ. איך הגיעה לשם, דרך גטו ורשה – זה יתברר לי בקרוב, הסיפור בדרך. בכל אופן את שמה לא ראיתי באף אחת מהרשימות. בבית העינויים בריפין יש מוזאון. נמצא שם גם עותק של ספר הקהילה של גולוב-דובז'ין, שהבאתי אתי, ולוח זיכרון בעברית וביידיש. תלמידים פולנים מבקרים ושומעים פיסות היסטוריה.
בחזרה לגולוב. סיבוב בעיר. בית המרקחת של המשפחה הוא עדיין בית מרקחת, ועד לפני עשור נותרו בו כל הציוד והריהוט המקורי. עכשיו הוא משופץ ושייך לרשת בתי מרקחת עם לוגו ירוק. הוא נמצא ברינק, כיכר השוק העתיקה. מהבית הסמוך, אחרי שעוברים במסדרון ארוך וצר, אפשר לראות את החצר האחורית, הגדולה מהמקובל. ומהעבר השני, על הגבעה, ניצב עדיין הבניין שבו למדו עברית. רוב בתי היהודים נמחקו, והשאר עברו לידיים אחרות. לשכונה חדשה שנבנתה על חורבותיה של שכונת יהודים קוראים: שכוונת הניצחון. ובכלל לא שמתי לב לסמיכות הזמנים עם יום השואה.
לא אסיים לפני שאגיד שלא יכולתי לבחור חברים יותר טובים למסע הזה, ולפני שאציין את שמו של האיש היקר שהקשר אתו רק התחיל היום: גאסן פייקרסקי. כשנפרדנו היו לו דמעות בעיניים. לך תדע מה עורר אצלו את הדחף להראות ולהסביר ולספר, מה הוא ראה ושמע כשהיה ילד בן 6, 7, 8.
עכשיו, אחרי שכתבתי את כל זה, אולי אתפנה לבכות.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יורם קופרמינץ  On 12/04/2010 at 12:10

    מצמרר

  • שרון רז  On 12/04/2010 at 13:45

    מה שיורם כתב

  • דבורית  On 12/04/2010 at 15:43

    כל הכבוד על שהצלחת לעשות את המסע הזה, ודאי המסע הכי קשה בחיים שלך, או לפחות תחילתו.
    חזקי.

  • עפרה  On 12/04/2010 at 18:01

    תודה לכם יורם, שרון ודבורית. התגובות שלכם אכן מחזקות אותי. עוד לא התאוששתי, וזה רק הצעד השני בדרך לא קלה.

  • תמי ברקאי  On 12/04/2010 at 19:51

    מרתק. ומצמרר. וחשוב.
    תודה.

  • אסתי  On 13/04/2010 at 22:26

    איזה מסע.
    אני לא הייתי עומדת בו. ובכלל היכולת שלך לחיות בארץ הזאת רווית הדם היהודי…
    הרבה כוח שיהיה

  • שירה מייזנברג  On 14/04/2010 at 01:24

    את התחושה שאני דורכת על אדמה ספוגת דם הרגשתי רק בבאבי יאר. בלודז' הרגשתי שמציצים עלי מהחלונות, כי בכל פינת רחוב גר מישהו שאיכשהו קשור אלי.
    אני די מעריצה אותך שאת נכנסת בעובי הקורה הפולנית. על אחת כמה וכמה כשבסוף היום חוזרים לבולגרסקה, ככה שבעצם אין הפוגה מזה.

  • יודי  On 05/05/2010 at 12:28

    יש לך הרבה אוצץ לחיות בבית המטבחיים עצמו.

    רק דבר אחד מציק לי: אחרי כל מה שעברה משפחתך, למה את משתפת פעלה בלי משים עם רוצחי עמנו? למה את קוראת לארץ ישראל, שתמיד היתה ונשארה ארץ ישראל בשם שנתן לה הצורר הרומאי שרצה למחוק לא רק את היהודים עצמם אלא גם את תרבותם, וכינה את ישראל ויהודה בשם הנבזי שהמציאו לו לצורך כך יועציו: "פיליסטין". שם שכולו כזב, שאין בו ולא כלום מלבד ההנאה שבג'נוסייד התרבותי שניסו ועדיין מנסים להשית עלינו.
    העולם הנוצרי, שהושתת על אנטישמיות, קיבל בשמחה את הכינוי הזה ליהודה ולישראל, למרות שמלומדיו ידעו היטב שמדובר בשקר מנוול.

    אנא ממך, אל תשתפי פעולה עם הרוצחים. אביך לא עלה אלא לארץ ישראל, כי אין מקום כזה "פלסטינה" למעט בעולמם המרושע של אלו שרצחו את משפחתך.

  • חוה ניסימוב  On 14/08/2010 at 00:53

    עפרה יקרה, מרגש כל כך. אני ילידת ורשה ואבי קבור שם בבית הקברות אך כמובן ללא מצבה. הקמתי לזכרו לוח זכרון על חומת בית הקברות.
    איך הגעת לרעיון של עבודה בפולין?
    בברכה
    חוה

  • זהרה  On 09/10/2010 at 14:37

    נוגע ללב, חזק, מטלטל, מורכב.
    מתי הספר?

  • תודה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: