Category Archives: מה יש ומה אין

ביום מותו של נשיא פולין

אולי הוא כאן באדמה, מתחת לרגלי


בערב אנחנו חוזרים לפוזנן, שקט במכונית. רק רדיו: עדי ראייה מזועזעים, גברים ונשים, בוכים. אף אחד לא מצליח לסיים משפט. צלם שהיה אמור לעלות לטיסה ולא נמצא לו מקום, ניצל. בקול נמוך קריין מקריא רשימת שמות עם תארים, הנשיא לך קצ'ינסקי, אשתו, הגנרל, עוד גנרל ועוד אחד, ראש פקולטה מאוניברסיטת ורשה, חברת הסיים, הסנטור, השרה. תשעים ושישה שמות, רובם של צמרת המדינה וחלקם של משפחות נטבחי קאטין. פניהם היו מועדות לטקט הזיכרון השנתי לטבח בקאטין, שרק לא מזמן רוסיה קיבלה את האחריות עליו. מוזיקת אבל, ואחר כך פרשן מסביר שהמדינה תעבור שינוי גדול בעקבות האסון, וחברי הפולנים תוהים לאיזה כיוון – האם אחיו התאום של הנשיא, שעומד בראש מפלגת האופוזיציה, יתפוס את השלטון. כולם מסכימים שלמרות שקצ'ינסקי המת היה שנוי במחלוקת, השוק הוא גדול.
בבוקר, בדרך, כשעצרנו בעיר טוֹרוּן כדי לקחת את האיש שידריך אותנו במחוז חפצנו, הגיעו המסרונים הראשונים, הטלפונים החלו לצלצל והרחוב התחלק בבת אחת לשניים: אלה שכבר שמעו ואלה שעוד לא. בבית הקפה מיהרו אנשים להחליף מידע עם זרים. מספר ההרוגים השתנה במשך היום. ועוד שינוי, חזותי, התרחש לנגד עינינו בזמן שנסענו בין העיירות: דגלי אדום-לבן הורדו לחצי התורן, ועל בתים פרטיים הונפו עוד ועוד דגלים מעוטרים בסרט שחור.

שנה וחצי חיכיתי ליום הזה, שבו אבקר בעיר ילדותו של אבי. כל כך מעט אני יודעת על הצד הזה של המשפחה, כמעט כלום. אבי היה שתקן גדול. הוא עלה לפלסטינה לפני המלחמה. הוריו היו אמורים להגיע ולא הספיקו. זה ספר, מה שמתהווה אצלי, יקח זמן לעבד בנשמה את החומרים שמצטברים, מה אוכל לספר בפוסט אחד, בלילה שאחרי היום שבו גיליתי מה בדיוק היה סופו של סבא שלי שנרצח לפני שנולדתי. לבי עולה על גדותיו. אכתוב בלי להסתכל ברשימות ובלי להאזין להקלטות – ממילא את רוב המדובר שם לא הבנתי בגלל השפה, אבל את העיקר הבנתי.
כשהנאצים פלשו לפולין והגיעו לגוֹלוּבּ-דוֹבְּז'ין (Golub-Dobrzin), עוד לפני שנכנסו האס.אס. והגסטפו לתמונה, מיהרו לאסוף את כל האינטליגנציה, פולנים וגרמנים, נוצרים ויהודים – מורים, רופאים, וביניהם סבא, אדולף אברהם, שהיה רוקח ודמות מפתח בעירו ובאזור כולו. המטרה היתה להשמיד אותם, אבל לא לפני שיתעללו בהם – סתם, בשביל הכיף, לא כדי להוציא מידע או משהו כזה. במרתף בניין המשטרה, שנתפס בידי הנאצים, בחדרי המעצר ובמסדרון, עונו מאות אנשים בקבוצות קטנות, בדרך סדיסטית במיוחד. בתא שבקצה המסדרון נכלא כומר, כדי שיראה הכל. לאחר יום או יומיים או אף אחד לא יודע בדיוק כמה זמן, רצחו את חלקם במקום והאחרים הוסעו לגבעה שעליה הוקם בחופזה מחנה צבאי, שם ירו בהם אל תוך בורות.

מה שידעתי עד היום זה שאת סבא, שעוד לא היה אז סבא, לקחו ליער ובדרך ראה איכרים שעבדו בשדה וקרא לעברם: "תודיעו בגולוב שהולכים להרוג את הרוקח". לא ידעתי כלום על מרתף העינויים ועל המיקום המדויק של הבור שנכרה לו או שהוא נאלץ לכרות. ויש עוד דברים שהתגלו.
עכשיו בואו ניסע לגבעה. ניצבת עליה מצבה עם שמות עשרות הקורבנות, כולל מישהו שגר בבית ממול וראו אותו מציץ מהבית ולקחו גם אותו. השם של סבא שלי משובש לגמרי. הגבעה מיוערת. אני מסתובבת וחושבת איפה הוא, אולי מתחת לרגלי כאן, אולי בשקע שם, או בקפל הקרקע ההוא. האביב בדיוק מתחיל, בקצות ענפי השיחים מבצבצים עלים הכי ירוקים שיש, אבל רוב היער מלא מחטים, עצי מחט.


מתברר שלא, אני כנראה לא דורכת על עצמותיו. ב-1945 חפרו במקום והוציאו מן האדמה כ-150 גופות. מי שזוהה זכה לקבר משלו, ואת השאר קברו בקבר אחים בבית הקברות הקתולי בריפּין. בכל מקרה, גם אם היו מזהים אותו – בית קברות יהודי כבר לא היה, הוא הושמד. נוסעים לקתולי, אבל בדרך קופצים לאתר שבו נאספו שברי מצבות מבית הקברות היהודי. אנדרוה לבית קברות. האתר מגודר ומטופח. יסלח לי היהודי האוסטרלי שיזם את המקום, אני לא זוכרת את שמו ולא יכולה עכשיו להסתכל ברשימות.

בית הקברות שבו אולי קבור סבי בקבר אחים מקושט כולו בפרחים, בבתי נרות ובצלבים. מקום מכובד. מה אני עושה פה?

נוסעים לגולוב. עיר קטנה, אינטימית, יפה, נהר ממפריד וחבר אותה לדובז'ין. מעל גבעה גבוהה משקיפה על העיר טירה עתיקה מלבנים אדומות. זהו אתר תיירות מוכר בפולין, פעם בשנה נערכים שם שחזורים של קרבות אבירים עם כל התלבושות. מוזר, אבא מעולם לא סיפר מילה אחת על הטירה. והוא דווקא היה מספר לנו סיפורים יפים לפני השינה כשהיינו ילדים קטנים.
אני לא זוכרת כמה מאות יהודים חיו שם, אבל היחסים בין הפולנים, הגרמנים והיהודים שביניהם היו מצוינים. פעם בשנה ביום החג הלאומי הפולני, ב-3 במאי, היו כולם צועדים ביחד מגשר העץ שעל הנהר אל מרכז העיר דובז'ין, ובכיכר היו מתפצלים – הנוצרים פנו ימינה לכנסייה והיהודים שמאלה לבית הכנסת. המשפחה של אבא לא היתה דתית, אבל בטח גם הם הלכו לאותו כיוון. סבא היה פעיל ציוני מרכזי, בין שאר עיסוקיו הציבוריים. בגולוב-דובז'ין היה ידוע: אם יש לך בעיה, תפנה לריזנפלד, הוא יעזור. המון סיפורים על נדיבותו וטוב לבו נחשפים לעיני מכל מיני כיוונים. בכיכר הזאת רוכזו היהודים לפני שגורשו. גם שם יש מצבה, מאבן במשקל שלושה טונות, ולמרגלותיה מכל קטן ובו אפר שהובא מאושוויץ.
סבתא, הינדה-יוהאנה ריזנפלד, נרצחה באושוויץ. איך הגיעה לשם, דרך גטו ורשה – זה יתברר לי בקרוב, הסיפור בדרך. בכל אופן את שמה לא ראיתי באף אחת מהרשימות. בבית העינויים בריפין יש מוזאון. נמצא שם גם עותק של ספר הקהילה של גולוב-דובז'ין, שהבאתי אתי, ולוח זיכרון בעברית וביידיש. תלמידים פולנים מבקרים ושומעים פיסות היסטוריה.
בחזרה לגולוב. סיבוב בעיר. בית המרקחת של המשפחה הוא עדיין בית מרקחת, ועד לפני עשור נותרו בו כל הציוד והריהוט המקורי. עכשיו הוא משופץ ושייך לרשת בתי מרקחת עם לוגו ירוק. הוא נמצא ברינק, כיכר השוק העתיקה. מהבית הסמוך, אחרי שעוברים במסדרון ארוך וצר, אפשר לראות את החצר האחורית, הגדולה מהמקובל. ומהעבר השני, על הגבעה, ניצב עדיין הבניין שבו למדו עברית. רוב בתי היהודים נמחקו, והשאר עברו לידיים אחרות. לשכונה חדשה שנבנתה על חורבותיה של שכונת יהודים קוראים: שכוונת הניצחון. ובכלל לא שמתי לב לסמיכות הזמנים עם יום השואה.
לא אסיים לפני שאגיד שלא יכולתי לבחור חברים יותר טובים למסע הזה, ולפני שאציין את שמו של האיש היקר שהקשר אתו רק התחיל היום: גאסן פייקרסקי. כשנפרדנו היו לו דמעות בעיניים. לך תדע מה עורר אצלו את הדחף להראות ולהסביר ולספר, מה הוא ראה ושמע כשהיה ילד בן 6, 7, 8.
עכשיו, אחרי שכתבתי את כל זה, אולי אתפנה לבכות.

גם סוס רץ על המים

החורף הולך ומתמקם. עוד מעט יירד שלג. כבר היה הבקרוב בוקר אחד: שמיכה לבנה דקיקה עם חורים, שהתמוססה אחר הצהרים. כשהוא ירפד את הארץ כולה, יתחילו מכות החשמל. מי שיש לו בבית שטיח סינתטי מקיר לקיר, ושהיא או הוא רגישים לחשמל סטאטי, אוי אוי, אלה, כלומר אנחנו, נתחיל לחטוף זרמים על ימין ועל שמאל.

איזה ייאוש. מדשדשים בבוקר בעיניים טרוטות למטבח או לאמבטיה, נוגעים בברז, ופאף, מכת חשמל. ככה כל היום, בכל מקום בבית ובחוץ, קפיצה מכל מגע עם חפץ מתכתי.

הנהרות והאגמים יקפאו. על האדמה יצנחו שכבות מתחדשות של שלג צח ומרהיב (וקראצ' קראצ', ההליכה עליו), ועימן שוב ההצפה, מבול, של זכרונות של אחרים, שחלחלו והתקבעו בצורת מועקה. הספר של דניאל מנדלסון, "אבודים – שישה מתוך שישה מיליון" (הוצאת ספרי עליית הגג, ידיעות אחרונות, תרגום: אביעד שטיר), מטלטל, טורף את הקלפים בנשמה.

 

היתה נעימה, קבלת הפנים לסתיו, בוורשה על הוויסלה. כל הקיץ התקיימה שם פעילות אמנותית אינטנסיבית, שפירותיה נשארו פזורים בשטח. אחד מהם הוא גוף זוהר שצורתו וגודלו כסלע, מוצב בתוך אוהל לבן. או זר צינורות אדומים שפורצים מן האדמה ונראים כמו עבודת חשמלאים שהופסקה באמצע; אבל עוברי האורח לא מתבלבלים, הם יודעים להתעכב, להצמיד קצה צינור לאוזניהם ולהקשיב. העיניים מגלות ממול, סמוך לגדה השניה, סוס ניצב על המים, עשוי מקַו ניאון, והאוזן שומעת מהצינור מעין המיית מים סמיכים שבתוכם מהדהדת שירת אנשים רחוקה, מהפנטת, מן המעמקים. זו עבודה של סטודנטים לאמנות מקראקוב.

 

באותו יום שישי אחר הצהרים, במזג אוויר נעים ורך, לב האירועים נקבע על רפסודה צמודה לגדה, בין שני הגשרים המחברים את ורשה עם רובע פראגה – זה שעליו עוברת ברעש הרכבת החשמלית, ומצפון לו זה עם המיתרים, שוויינטו-קְזֶ'סקי (Most Swiętokrzyski, גשר הצלב הקדוש). צרורות של בלונים בוורוד זרחני צפו מסביב לרפסודה, אליה הגיעו סירות, עליה התאספו האורחים, שם נישאו דברים, הוצגו עבודות וידאו קטנות ושולחו יצירות נוספות. האמנית קאשיה קראקוביאק (Katarzyna Krakowiak), מוקפת ציוד אלקטרוני, הורידה אל המים מיקרופונים ומגברים, וכך ניתן היה להשמיע דברים אל תוך המים ולשמוע קולות מתוכם. שם העבודה: "להזין את המים", וכאן www.zywawoda.org ניתן לראות אנימציה המדגימה את ביצועה.

האמן מַצ'יֵי קוּראק (Maciej Kurak) הגיע בהליכה מפוזנן, 320 ק"מ, במשך שבוע, מוביל עפיפון. כאן כתוב עליו: http://www.culture.pl/en/culture/artykuly/os_kurak_maciej.

מיניבוס מיוחד הסיע את המעוניינים אל עבודות מרוחקות. למשל, אל המערבולת שיצרה במים יואנּה רייקובסקה (Joanna Rajkowska) במקום כמעט סודי, מאחורי אי קטן שבנהר. רוב עבודותיה של רייקובסקה אינן סודיות כלל, להפך, לפחות אחת מהן מוכרת לכל מי שמבקר בוורשה: זה הדקל המזדקר בכיכר שארל דה גול שבלב הכרך. http://www.rajkowska.com/en/.

 

על גשר המיתרים הסמוך למערבולת הגיעה בריצה שפופה נטליה רומיק (Natalia Romik), מכוסה מכף רגל עד ראש במראות קטנות. כשפלשה אל בין השיחים, שיקפו המראות את הסביבה ורומיק עצמה נעלמה מהעין, הוקוס פוקוס.

 

סבך של קנים ושיחי פרא מכסה שטחים גדולים על שתי גדות הוויסלה. אתרי צילום מצוינים לסרטי ג'ונגל, אם כי לא כל כך מתאימים לטרזן. ובאותו יום  שישי אחר הצהרים, שהלך והפך לערב שבת, נראו בכל מקום מצלמות, וידאו וסטילס. היה קשה לדעת, וגם לא כל כך חשוב, אילו מהן מתעדות איזה אירוע ואילו הן אירועים לעצמם.

הדמדומים ארוכים באירופה. ככל שהחשיך היום נכנסו לפעולה האורות. הסוס שניצב על המים האדים והחל לדהור, בעזרת מנוע שמפעילים מי הנהר. כשהזרימה נחלשה, האור התעמעם. לפני כשנתיים ראיתי בעיר אחרת, על נהר אחר, ברבור רץ על פני המים. ממש ברבור, ממש רץ. טֶבע, לא אמנות.

 

על הרפסודה חילקו בשלב הזה מרק חם והשמיעו מוזיקה מצחיקה ("קחי אותי לירח", "פופקורן"). מגשר המיתרים הושלכו ריצודי אור יקרות, שהשתבשו כאשר חלפה על פניהם סירה ובה נושאי לפידים בוערים. ברובע פראגה שמעבר לנהר נעו בתוך החושך עשרות נקודות אדומות וצהובות על קצות עגורנים. שם עמלים יום ולילה בבניית איצטדיון למשחקי אליפות אירופה בכדורגל שתתקיים ב-2012.

סצנת הסיום של האירוע התרחשה במקום מרוחק, שבו שלוחת מים צרה חודרת אל שדה בור. ככה זה בוורשה, גם בתוך העיר נשאר הרבה טבע, ולא רק בצורת פארקים.

מדורה ציינה את המקום שבו עגנה הגונדולה המוזהבת של פאוול אלטהאמר (Pawel Althamer). קבוצות של שניים-שלושה הוזמנו לשיט, אם אפשר לכנות כך את התנועה האיטית בגונדולה המתנדנדת בתוך סבך הקנים, לצלילי אקורדיאון, בחושך, על רצועת מים שנעשתה יותר ויותר צרה, וניסיון לרסן את פרץ הצחוק, כדי לא להתהפך. הגונדוליירים לבושי הזהב התחלפו ביניהם, בכל פעם אחד מהם עזר לאמן והאחרים ישבו ליד המדורה ואכלו פיצה עם החבר'ה.

אחר כך התחילה במקום אחר בעיר מסיבה גדולה, אפטר פרטי, עם הופעות וריקודים עד הבוקר. וכך נגמר הקיץ ומאז חלף הסתיו וצבעי השלכת החמים שעל האדמה תיכף ייצבעו בלבן. מתחת לשלג אני מקווה (ומתחלחלת מהמחשבה) למצוא עוד כמה עקבות שאני מחפשת כאן.

דרוש/ה מתרגם/ת זריז/ה מפולנית לעברית

לתרגום מאמר הקשור בתולדות משפחתי.

 

אצא לי אל היער

קצת בתשובה לשאלה שחוזרת שוב ושוב, למה פולין למה.

שלוש פעמים הייתי בפולין לפני שהגעתי לפוזנן שבמערבה, כדי להישאר כאן לפחות שנה. אבל המסע התחיל הרבה קודם, באמצעות זכרונות של אנשים אחרים, מהמלחמה וגם מלפניה. צורך, שהלך ונעשה דוחק עם השנים, להכיל כמה שיותר חוויות שלהם, גם הקשות ביותר, התפתח לתשוקה לשקוע במקום עצמו לזמן מה, תשוקה שמעורבים בה געגועים, פחדים, סקרנות וחלקים נוספים של פאזל רגשי שעלי להרכיב. נדמה לי ששמו של הפאזל הוא: אני מכאן.

כבר תשעה חודשים אני מתנודדת על הסף. החודש התחלתי לצלם כניסות של בתים (הן נראות בדיוק כמו בתמונות הישנות, עם תוספת קטנה של צבע). לצלם כדי להרחיק, כנראה. או להשהות את הכניסה. צעד קטן מהוסס פנימה, שלושה לאחור. ולא לאתרי הנצחה, אלא אם הם מזדמנים בדרך, אלא לחיי היומיום הנמשכים. העבר נוכח כאן חזק וברור ומטושטש ומשוחזר. זה יחזור ברשימות הבאות.

הניסיון למיין את הערימה נעשה בעיקר בעזרת החושים. ככל שאני ממיינת אני מתבלבלת יותר, מוצפת פרטים: צבעי האדמה (אפרפרים), צלילי השפה (המוכרים כל כך מהבית, אבל רק כשפה של סודות ללא תרגום), שירי עם שאנשים מזמרים ביריד בליווי אקורדאון, ותיכף יגיעו ציפורים; העונות המשתנות, אותן העונות, אותו שלג בחורף; ריחות האביב; הטעמים; פירות היער האדומים, פטריות; המגע; ואולי חוש נוסף.

יש מקומות בפולין שחשוב לי להגיע אליהם, אבל לא מהר. לא לעבור ביער. אימה. ויחד אתה, הערגה של אמי אל ריח היער, שעליו חזרה כמנטרה בטיולינו בחורשות הארץ המכונות יערות. זכרונות הילדות היפה, העשירה בטבע, שלה וגם של אנשים נוספים שהשפיעו על חיי. אבל הכי חזקה, האימה. ולא מסיפורי כיפה אדומה, אצלנו בבית כיכבו הדייג ודג הזהב ("טימְפּי טימפּי טימפּי טם / דג זהב שהוא בַים / אילזבּיל, שהיא אשתי / לא רוצה כמו אני". תרגם ד"ר גיאורג ריזנפלד, ילד נצחי).

והנה, יום אחד אומרת סינית חברתי בפשטות, "נלך ליער".

טוב.

סינית, מה זה יער בשבילך?

"הרבה עצים. אוויר נעים, נקי, לא מזוהם. חזרה אל הטבע. קריר בקיץ. אולי הציפורים".היא לא אומרת להסתתר, לברוח, שלג, דם ויריות. "לקטוף פטריות אחרי הגשם. האור לא בוהק, כי העצים מכסים. לפעמים רואים חיות קטנות; אם היער גדול, יש סוגים רבים, ואם הוא קטן – רק סנאים. בסין אין הרבה יערות, לכן החול מתעופף בכל מקום, אמריקאים תמיד מתלוננים על כך".

ולא: אוויר – חנק; ירוק – אדום; קולות כבושים של צעדי ריצה על המצע הרך. נפילה. בור. אפלה. אופל.

"רק בגיל 30 ראיתי בפעם הראשונה יער, בצפון, ליד הגבול עם רוסיה. עד אז ראיתי רק במבוק, אבל זה שונה לגמרי. ביפן יש יערות של עצים וסבך, ואנשים שרוצים להתאבד הולכים לשם הרבה פעמים. הם משאירים מכתב ומאבדים את דרכם ביער. לפעמים מוצאים אותם, לרוב לא".

סינית חוצנית כמוני, אבל היא ממקום אחר לגמרי בעולם. אישה רגישה ומשכילה מאוד, שלא יודעת מה זה פרטיזנים ובונקר זו  מילה חדשה בשבילה. גם לא שמעה על/את שר היער של גתה.

בינתיים אנחנו כבר במעבה היער, על השביל המוביל אל האגם שבמרכזו. מבעד לעצים משמאל רואים פיסות מים ועליהם אנשים שטים בסירות. מימין, עצים גבוהים הטובלים בסבך שיחים באור כהה מטפסים על גבעה. המון גוני ירוק ומקרוב העלים מרפרפים ועליהם כתמי אור בהירים. מאיים זה לא. טעון, כן. וסינית קוטפת מיני צמחים שאחר כך תבשל ונכווית מסירפדים. היא אוהבת את השקט. "לפעמים הוא מפחיד". דממה משתררת לרגע אחרי שהרוח עוברת ומנערת את היער בקול גדול. רוב הזמן השקט הוא בעצם קונצרט של ציפורים.

הציפור השואלת

לפני שנים אחדות יצא לאור ספרו של צבי שטייניץ, "מקום אליו לא שבתי מעולם" (הוצאת בבל), שהוא סיפור גלגוליו במלחמת העולם השניה. צבי שטייניץ היה ילד בן 12 כשפרצה המלחמה. משפחתו החמה והמגוננת גורשה תחילה מהבית ואחרי נדודים ותקופה בגטו, התנפצה. הוא נותר לבדו בעולם הבלהות. מחנות מוות, עבודות כפייה, אושוויץ, צעדת המוות, בוכנוולד – אין זוועה שנחסכה ממנו. הפרק הראשון, כרבע מן הספר עב הכרס, מוקדש לזכרונות הילדות המלאים במוזיקה, שירה ותרבות גרמנית, חום ואהבה. לצד תיאורי התלאות הוא תוהה שוב ושוב (וביקש שלא נמחק את החזרות האלה) איך הצליח לשמור על חייו בגיהנום, וחוזר ועונה שאת הכוח קיבל מאהבת הוריו ומהחום שהרעיפו.

כיוון שהשתתפתי בהבאת הספר לדפוס (עם נועם שכטר, המעצב והמפיק), שהיתי במחיצתו חודשים ארוכים והוא ימשיך ללוות אותי כל שארית חיי. מזכרונות הילדות נחרתו בלבי טיולי האביב בסופי שבוע של משפחת שטייניץ, אימא, אבא ושני ילדים, לפארקים, להאזין לציפורים. עיר ילדותו של צבי היא פוזנן, אז פוזין, גרמניה.

במבט ציפור, ממטוס למשל, רואים שפוזנן מוקפת יערות. עכשיו אני מטיילת בלב אחד מהם, מאזינה לציפורים המקומיות בהתרגשות ומגלה עושר שהכרתי רק מתיאורים ולא חוויתי עד אותו רגע. יש להן לא רק מיני קולות, שירים ומקצבים שונים, אפשר לשמוע גם סימני פיסוק! מצחיקה במיוחד ציפור אחת שמסיימת כל משפט בסימן שאלה. אוי אלוהים, למה לא הבאתי את הטייפ. חזרתי אחר כך כמה פעמים כדי להקליט אותה והיא לא נמצאה, אולי מפני שבינתיים בא הקיץ ואז היה אביב.  

וכך טיילנו ביער בלי חשש, כי השבילים מסומנים. פה ושם מטיילים נוספים חלפו על פנינו. פרחים בצבצו מתוך השיחים. הקרקע היתה רכה. ציפורים ניגנו ושרו.

פתאום ראינו בונקר.

 

 

 

 

 

 

טול לך זכרונות של אחרים

טע אותם על אי תנועה בעיר זרה

על העץ שיצמח בנה לך בית

וממנו תלמד לעוף.

 

אילן מגט. זיכרון שקם לתחייה שוב ושוב

את אילן מגט הכרתי בעיתון העיר, הוא כבר כתב שם כשהגעתי. לחיים אדומות, עיניים סדקים, מלא סקרנות ואנרגיה, עם עדינות מיוחדת, מעמיק וישר ושואל שאלות. לב טוב. מותק בןאדם, לא דומה לאף אחד אחר. ידעתי שהיה יתום. היינו מיודדים במערכת, לא ממש קרובים, אבל יום אחד יצאנו לטיול – הוא וחבר משותף ואני לבריכות הדגים של מעגן מיכאל. נסיעה מלאה גלגולי צחוק מהבוקר עד הערב. טיול נפלא. זכורים לי גם הצבעים ואור של סתיו צלול.

אחר כך הוא נסע לקנדה ללמוד סוציולוגיה ונשאר שם. שמעתי אודותיו מעט, מדי פעם כתב למגזין מסע אחר. אחרי שנים לא מעטות נפגשנו במקרה אצל הירקנים שלי במסריק פינת פרישמן, תל אביב. שם היו לי פגישות מקריות רבות עם אנשים שלא ראיתי המון זמן. לא רק שם – זאת קארמה, יש לי רשימה ארוכה של פגישות בלתי צפויות בכל מיני מקומות בעולם, לגמרי כמו בספר של אייריס מרדוק. העובדה שזה קורה כבר לא מפתיעה אותי, הפגישות עצמן – בכל פעם מחדש חוויה מרגשת, ובפעם הזאת – עם הרבה שמחה.

אילן היה אז בביקור בארץ, וסיפר שהוא כותב לדוקטורט בנושא: הבית. מה זה בית. גם אני כתבתי באותו זמן סביב בית, אבל בית עם גלגלים (נס ונורמה), סיפור. ביקשתי שישלח לי את העבודה, רציתי לקרוא. כשגמר לכתוב, הוא אכן שלח מקנדה. הטקסט שלו הגיע בתקופה שלא יכולתי לקרוא. לא קראתי.

אני מוצאת בגוגל, שאז עוד לא היה, ורק ברגע זה, בפעם הראשונה, שמה לב לשֵם המלא:

Magat, I. N. (1995), Home As the Meeting of Heaven and Earth, PhD Dissertation, Department of Sociology, University of Alberta, Edmonton, Canada.

עברו כמה שנים. יום אחד אני חוזרת הביתה, ולפתע ברחוב, בלי שום סיבה נראית לעין, מכה בי הזיכרון. זבנג בראש. אילן. אפילו לא כתבתי לו תודה! איך זה יכול להיות? מה פשר ההתנהגות המכוערת שלי? גם לא ידעתי איפה שמתי את החוברת ששלח. מעשה או חוסר מעשה – כל כך רע ופוגע, וכל כך הרבה זמן לא שמתי לב איך זה קרה? למה? למה?

חשתי בלבול, בהלה ומצוקה גדולה. מיד התחלתי לנסח בראש מכתב אליו, ניסיתי, ניגפת במילים, להסביר לו ולעצמי, ובעיקר לבקש שוב ושוב סליחה.

למחרת מוקדם בבוקר פתחתי את העיתון צמרמורת. מודעת אבל. אילן מת.

                                                              ***

היום התחיל בשיחה עם מישהו על השאלה מה זה בית, מה זה להרגיש בבית, לחזור הביתה, לבקר בבית, מתי מקום נחשב לבית, עד כמה הבית הוא מקום פיזי, איזה סוג של מקום – נגיעות קטנות בנושא, שעוררו גל של הרהורים והרגשות אינטנסיביים למשך כל היום.

מאוחר יותר הייתי בעיר (היא יפה) ובדרך לשכונה שהיא ביתי הזמני ישבתי על ספסל בתחנת הטראם וחיכיתי לקו 13. איש נמוך ורזה עבר שם, פתאום ניגש אלי ומקרוב, עם הבעה של ליצן, בנימת שידול, אמר שלוש מילים, שמהן הבנתי רק "גברת", "פּאני", והצביע על הפוסטר שלידו ישבתי. השבתי במשפט הלאמבינה הקבוע, ואז הוא קד כרקדנית והלך לו. צחקתי. הסתכלתי על הפוסטר. הוא כנראה אמר לי: תחייכי.

חיפשתי אגוזים ולא מצאתי, קניתי מצרכים שלא ממש צריך. הלכתי בדרך מפותלת מהרגיל, עם תחושה עזה, בלתי מוכרת, שאני מתקרבת לגילוי של סוד גדול, לא ברור מאיזה סוג. בגינות פורחים עכשיו פרחים בשלל צבעים – אביב מוחלט. כשהגעתי הביתה פתחתי מחשב ואילן עלה בבת אחת. גם הפעם בהפתעה, ואחרי שנים. אני רוצה לחשוב שהוא סלח.

 

כך ניצחתי את ענק התקשורת

בפוסט קודם תיארתי די בפרוטרוט, בדילוגים קלים, את תלאות התקשורת בארץ ששפתה זרה.

בלי תקציר, ישר להפי אנד ההוא: אחרי ארבעה וחצי חודשי עבודה על הנושא, יש בבית לַייב בוקס – קופסת פלאים הקשורה לקו הטלפון ומאפשרת חיבור לרשת ולטלוויזיה. ואפילו טלוויזיה הגיעה, ומבין שפע הערוצים נמצאו גם שנייםשלושה בשפות מובנות.

אבל מה, עבר עוד חודש, ויום אחד נפסקו השידורים ועל מסך הטלוויזיה הופיע מספר טלפון ארוך של חיוגחינם. כמו גדולה חייגתי. בבליל המענה הקולי יכולתי להבחין בין המילים באחת מוכרת: "סרוויס". הופ, לחצתי. זה היה אכן מענה אנושי של שירות הלקוחות. לא ממש מדברים אנגלית, אבל מבינים מספיק כדי לחפש בסביבה מישהו שכן יודע.

אחרי חצי שעה על הקו, לא מצאו. מצטערים.

ככה שלושה נסיונות על פני כעשרה ימים (צריך מצברוח וזמן מתאימים). בינתיים הלך גם החיבור לרשת. מסכן, מת. אל הדגל נקרא המודם האלחוטי שעבר שדרוג וכבר לא מקרטע.

לא הלכתי לשם במיוחד, רק כשעברתי באחד הימים ליד סניף גדול של אורנג' נכנסתי לשטוח את קובלנתי. הפקיד הושיט כרטיס ועליו מספר הטלפון של שירות הלקוחות. אחרי שיצאתי מהחנות התברר שזה אותו מספר שבו אין אף פעם דוברי אנגלית. שבתי על עקבותי כדי להתעקש, והנה נס: הפקיד התרצה והוסיף על הכרטיס בכתב יד מספר טלפון חדש, בן ארבע ספרות, ושם, הוא הבטיח, מדברים אנגלית. איפה הוא היה עד עכשיו?

פְּרררר, פרררר. מענה קולי. אני אוהבת את השפה הפולנית, היא עגולה ורכה, עם המון פְּש ווְז'יה. בסוף הטקסט: "לאנגלית, נא הקש 3". עונים בפולנית. אני, בהיסוס: את מדברת אנגלית? והיא לא רק מדברת אנגלית, גם שומעת ומבטיחה שיחזרו אלי. עוד היום? – כן, כן. באנגלית? – בהחלט. ובאמת חוזרים! והאיש הוא טכנאי ששולט בשפה. בחגיגה שמתפתחת אני עושה לפי הוראותיו פירואטים בין קופסת הפלאים ואלפי החוטים המשתרבבים ממנה ומתחברים לחוטים אחרים – אלה שחורים, אלה אדומים ויש גם לבנים. עם פלאגים.

משנָדמה המוזיקה מודיע המרקיד: ובכן, הלייבבוקס פגום, יש להחליפו באחר. מה שאני עושה כמה ימים אחר כך בסניף של החברה.

שבועייםשלושה הקופסה מונחת בבית סגורה. למי יש כוח להתעסק עם כל החיבורים האלה, ודף ההוראות כתוב כמובן בטוב, לא חשוב. לחיים ללא טלוויזיה התרגלתי בקלות, למרבה ההפתעה אני מאוד אוהבת טלוויזיה, במיוחד סרטים תיעודיים.

אבל אתמול התעייף המודם האלחוטי וחזר לגמגם. זה היה הרגע להיאנח, קצת לקלל, לגשת אל הקופסה, לפתוח ולהתמודד.

טלפון למספר בן ארבע הספרות. איפה הטכנאי המתוק ההוא, שיעזור לי בסבך? אוף, הפעם ישב שם אחד שדורך על הרגליים וחוזר ודורך ולא מוותר. נשקלה האפשרות לפרוץ בבכי או בצעקות. נפסלה. אחרי שרמזתי לו בצורה מפורשת שהוא לא עוזר, סגרתי את השיחה הזאת ופניתי אל השיח הפנימי.

היום הלכתי לאורנג' כדי להחזיר את כל הקופסאות שלהם, עם החוטים ועם הכפתורים והשלט והסלט, לשלם טוֹנה כסף על פרישה מוקדמת מהחוזה, ושלום על ישראל. המבצע כמעט הושלם, אפילו בלי קנס כבד. את הציוד סחבתי בחזרה הביתה, יטלפנו להגיד מתי להחזיר. חמש עשרה עזים מצטופפות כעת ליד הדלת ומחכות לאות לעזוב את הבית בפעייה עליזה ובצלצולי פעמונים.

 

אז למה נסגר העיתון חדשות

מדי פעם בוקע פרץ נוסטלגיה לכבוד יובל כלשהו לפתיחת או סגירת העיתון חדשות. אחד כזה היה לא מזמן אצל ולווט אנדרגראונד, בעקבות מוסף פירמה של גלובס. 25 שנה. וואו. היסטוריה. שום נוסטלגיה. זכרונות טובים – כן. געגועים אצלי לא.

חדשות היה בית ספר לעיתונות, מה שהיה העולם הזה לפניו. אלא שהעולם הזה היה העיתון של אורי אבנרי וזה היה העיתון של כולנו, של כל משתתפיו. אמנם צעצוע של עמוס שוקן, או יותר נכון מגרש משחקים, אבל פתוח לכל ילדי השכונה. מה מגרש משחקים – פארק הרפתקאות.

לזכותו של המו"ל שוקן כבר עמדו אז כל העיר והעיר, שני המקומונים שבזה אחר זה טלטלו ורעננו את עולם העיתונות. את כל העיר יצרו יוסי קליין וערן וולקובסקי. קליין היה אחר כך מייסדו של העיתון חדשות. כיוון שהוא איש צנוע במיוחד, נוטים לשכוח זאת, אבל הוא האדם שעמד מאחורי אותה מהפכה בעיתונות הישראלית; הוא זה שהתווה את הדרך ואשר בחר בפינצטה ועם עין נדירה את השותפים למסע, עם ראש רענן, לא שחוקים, משוחררים, מלאי כישרון ושמחה ותשוקה לעבוד וליצור.

כך שהיו כבר כל העיר בירושלים ואחר כך העיר בתל אביב (אותו הקים חנוך מרמרי). שם הצטרפתי לכוחות. יחד יצרנו שפה חדשה, ישירה, עם מעט מרכאות ומינימום קלישאות ובלי געגועים לאמריקה. גם בלי להתחנף לדבר האמורפי שנקרא הקהל הרחב, כלומר עם קרדיט לאינטליגנציה של הקוראים. ובאופן מפתיע, הקהל היה אכן רחב ושני המקומונים פרחו גם כלכלית, כך שעיתון ארצי באותה שפה (גם אם בפורמט טבלואיד, שאולי זה איזשהו באג, אפרופו מסר כפול שיידון בהמשך) היה התפתחות טבעית.

על חדוות היצירה מרבים פליטי העיתון לכתוב. גם אני נהניתי מאוד. הייתי בין מייסדי חדשות כעורכת בכירה, אף שלפני כן לא היה לי שום ניסיון בעריכת עיתונות (זו העין של קליין). הפורמט היה המסגרת, אבל את התכנים – כלומר על מה לדווח ואיך היה צריך ליצור בלי מודל, או אפילו ההפך מכל מודל. אין כיף גדול מזה.

מה שהכשיל את העסק לדעתי היו יחסי העובדמעביד. עם המעבר לחוזים אישיים אפשר היה לחיות. בעצם לא היתה ברירה, זה הוכתב. הבעיה היתה בפרשנות של המונח חוזה אישי וביחסים שנגזרים ממנה. אם מעביד אומר לעובד: "כך, בסכום הזה, אני מעריך את עבודתך" – אין בעיה. אבל לא זה היה המקרה. לא היה שום יחס בין ביטויי ההערכה בעלפה לתגמול הכספי. השכר היה פונקציה של כושר מיקוח. וכיוון שחוזה אישי הוא גם סודי, כל זה בא עם מערכת שלמה של הסתרות, שקרים ומניפולציות. יכולת להיות מוערך מאוד (מילולית) ובכל זאת להרגיש דפוק, אולי אפילו בצדק – כי נגיד שאתך בחדר יושב אדם בעמדה פחות בכירה שמרוויח יותר ממך; ולפעמים זה מפני שאתה בעצמך נאבקת על שכרו.

או פיטורים. גם את זה צריך לדעת לעשות. ראיתי אנשים שחזרו מחופשה או ממילואים ומצאו את הכיסא שלהם תפוס. פיזית. אחרי בלבול, עלבונות, צעקות וריבים – כי גם המחליף לא ידע שהוא משמש נשק התברר להם שפשוט כך פוטרו. ומנגד, אנשים מוערכים שקיבלו הצעות מפתות ממקומות אחרים אך רצו להמשיך בחדשות, בלי העלאה בשכר שהובטחה להם במקום האחר, ואיש לא הזמין אותם להישאר. למה? אין לי מושג.

המון דרמות מיותרות ומתחים שנגרמו משטיקים של הפרד ומשול העכירו את האווירה. לא מעט אנשים, ביניהם כוכבים בעיתון, הסתובבו באופן קבוע עם תחושה שהם מרומים; שמצד אחד הם חלק מיחידת עלית, נקרעים בעבודת פרך, מקבלים עידוד להתבטא בחופשיות (וזה לא היה אז מובן מאליו בעיתונות הארצית), ומצד שני צוחקים עליהם, אפילו לא בפרצוף אלא מאחורי הגב. כמו שברעיון של טבלואיד אינטליגנטי יש מסר כפול, כך גם היה ביחסי עובדמעביד. מה כפול – 17 מסרים. מבלבל עד אימה, מפתח חשדנות כרונית. הפרד ומשול? כמה זמן אפשר למשול ככה?

שתי תוצאות בלטו מבפנים. האחת: כשנתיים לאחר הקמת העיתון החלה תחלופה גדולה של אנשים, שנמשכה כמדומני עד סגירתו. לא היתה בעיה למצוא מחליפים מוכשרים שמתו להצטרף לחגיגה. מצד שני, נוצר מעמד של מרירים קורבנות או מתקרבנים. יחסי העובדמעביד התבררו כסוג של סאדומאזו. אם אתה לא חיית משחקי כוח, להטוטן מניפולציות, נמר כוחני, לא נשארה לך אלא עמדת הקורבן, לפחות בעיני עצמך. זאת בפירוש אווירה מחורבנת. לתשוקה אין סיכוי נגדה.

אז אומרים שחדשות נכשל כלכלית וזו הסיבה שנסגר. לכישלון כלכלי יש סיבות. אחת מהן היא אולי הפורמט. אבל בטוח שלאווירה היה חלק בכך. עם כל הטעויות ומחלות ילדות, הצוות היה מצעד של אנשים מוכשרים ויצירתיים בצורה יוצאת דופן. הרוב נחטפו במהירות על ידי אמצעי תקשורת אחרים. אבל אם על פס הייצור נשפכת מרירות המוצר נפגם, גם אם נדמה שלא רואים את זה.

אני עזבתי את חדשות שלוש שנים לאחר הקמתו, ולמרות הצעות נוצצות מעיתון גדול, בחרתי בעיתון העיר. האווירה במקומונים היתה שונה לגמרי. מה שהפקתי מהשנים ברשת שוקן זה לא רק, כמו רבים מחבריי, מקצוע מרתק וחברים לכל החיים, אלא גם תובנות על יחסים, שהאירו לי את הדרך בהמשך. היחס אלי היה טוב מאוד (במסגרת הכללים המעוותים) בכל גלגולי ברשת, ואם סבלתי מהצקות בשלב מסוים, למדתי לנטרל אותן. לא הספקתי לצבור יותר מדי מרירות, כי בשלב מסוים החלטתי שאני רוצה לנהל רק יחסים פשוטים, בכל הרמות – מהמכולת שבה אני קונה ועד לאנשים הקרובים ביותר, עבור דרך האנשים שמשלמים את שכרי. או שזה פשוט וברור וישר, והחישובים והרגשות הרלוונטיים מלובנים, או שלא צריך. וברגע מסוים בצבצו לפתע בהעיר קצות השיטה של חדשות אז פרשתי.

כך שיש לי זכרונות נהדרים מתקופת חדשות ומהתקופות בעיתון העיר. אבל בשמחה יצאתי לדרכים אחרות, להרפתקאות שכרוכות ביחסים משמחים.

סליחה, השאלה היתה למה סגרו את חדשות.

אה. לא יודעת, באמת. לא עשיתי כלום. לא הייתי שם כשזה קרה, אבל גם לא הופתעתי.

 

כשאמא והאפיפיור היו צעירים

 

הפעם הראשונה שלי בפולין. לקראת ביקורו בישראל של האפיפיור יוחנן פאולוס השני, נשלחתי על ידי עיתון הארץ לעשות כתבה על הידידות שבינו לבין אמי. הכתבה התפרסמה במוסף הארץ ב-10.3.2000.

היֹה היה מלך

היֹה היה משרת

והיתה גם נסיכה.

הם חיו בין השושנים

לא ידעו סערות

והיו מאושרים.

נורא הוא הגורל

נורא האסון

שנפל עליהם.

את המלך אכל כלב

את המשרת אכל חתול

והנסיכה נאכלה על ידי עכברה.

אך אל תדאגי

בובתי הקטנה,

אל תדאגי

המלך היה עשוי מסוכר

המשרת מדובשנית

והנסיכה היתה ממרצפן.

אכלו אותם כלב, חתול ועכבר


אמא שלנו היתה שרה לנו בפולנית את שיר הערש הזה כשהיינו קטנים. "בּוּוּסוֹבּיֶה קְרוּל, בּוּוּסוֹבּיֶה פָּאז', אִי בּוּוַה טֶש קְרוּלֶבְנָה" היתה שרה עם זיופים קטנים, שלא האפילו על הלחן העצוב, הבוכה. עם השיר הזה אני נוסעת עכשיו לפולניה, פולין, בפעם הראשונה ובלי אמא. היא חולה מאוד, וכבר אין לה קשר איתי. לפעמים היא ממלמלת לעצמה הברות בפולנית. במשך שנים חלמה לקחת אותי איתה לביקור בוָאדוֹבִיצֶה (WADOWICE), העיר הקטנה שבה נולדה וכלכך התגעגעה אליה. הנסיעה המשותפת לא יצאה אל הפועל, ולבדה לא רצתה לנסוע לשם. אבא שלי סירב כל חייו לחזור לפולין ולגרמניה. שניהם איבדו שם את הוריהם, שמקום קבורתם לא נודע.

הורי הגיעו לפלשתינה קצת לפני מלחמת העולם השניה. הוא היה כבר רופא, היא למדה בביתספר לאחיות, והם הכירו בביתהחולים בילינסון כירורג צעיר ויפה תואר ואחות מבריקה ויפהפיה. פעם ראתה אותו הולך במסדרון, אחד מהמסדרונות הארוכים המתוחים עד היום במבנה הישן של ביתהחולים, ובידיו חבילה גדולה של כביסה, שהתפרקה כל הדרך. היא הלכה אחריו, ראתה אותו נאבק בבגדים הנשמטים ומתקשה לארגן אותם ביחד, והחליטה לא לעזור לו, שלא יחשוב את עצמו. מאוחר יותר נפגשו פנים אל פנים, והוא הציע לה שיעורים פרטיים באנגלית. "אנגלית לא למדתי ממנו, אבל ככה אתם נולדתם", היא אהבה לספר. סיפור רומנטי נחמד? הרבה עצב מתערבב בו כאשר מתבררות הנסיבות שהביאו אותה אל המסדרון הארוך.

ואדוביצה היתה ונשארה עיר קטנה. לפני המלחמה היו בה כ-6000 תושבים, היום כ-10,000. אלא שאז כ-2000 מביניהם היו יהודים, היום לא מתגורר שם אף יהודי. זיגמונד ארנהאלט, אחרון היהודים מוואדוביצה שניצל ונשאר בפולין, חי בקראקוב. כל השאר ברחו או נרצחו. הבניינים נשארו כפי שהיו, מעט מאוד נבנה מאז ומעט נהרס. המבנה היחידי שנחרב עד היסוד היה בית הכנסת. הגרמנים נכנסו לוואדוביצה ביום השלישי למלחמה, יום ב' בשבוע. ביום ג' תפסו את היהודים שלא הצליחו להימלט, ואנסו אותם להרוס את הבניין. מה שלא עשו הידיים עשה חומר הנפץ, ובית הכנסת נמחק. היום ניצב במקומו גן ילדים אפור, מוקף דשא ומתקני שעשועים. על קיר הגן קבוע לוח זיכרון, פרי יוזמתה העיקשת של ד"ר ציציליה (צֶ'שקה) ברקוביץ', לשעבר גולדברג, ילידת העיר, פליטת המלחמה, המתגוררת בחיפה. "לזכרון נצח של יהודים תושבי העיר ואדוביצה והסביבה, חייהם, עינוייהם וכיליונם, הוקדש לוח זה", כתוב בשתי שפות.

עיר קטנה, אבל חיי התרבות פרחו בה. מועדוני התרבות והספורט שקקו פעילות. ביתהספר התיכון לבנים היה מהטובים בפולין, וגם בתיכון לבנות למדו לימודים קלאסיים ברמה גבוהה במיוחד. יוונית, לטינית, מחזות קלאסיים, ספרות פולנית במשך כל השנים אמי זכרה בעלפה שירים של אדם מיצקייביץ' וטקסטים בלטינית. כולם הכירו את כולם. בנים ובנות, ללא הבדל דת, יצאו יחד לטיולים בהרים באביב, שחו בנהר בקיץ, ובחורף גלשו על השלג בהרים וחזרו בסקי עד הבית. מה שאיחד את כולם היה התיאטרון המקומי, שהתחיל כתיאטרון חובבים של ביתהספר ונעשה למרכז תרבות בפני עצמו. הלהקה סבבה בכל הערים באזור והציגה מחזות קלאסיים וקומדיות סאטיריות. יוּרֶק (JUREK), מָריכְנָה, עוד יוּרק, הָלינה, לוֹלֶק (LOLEK), גינקה (GINKA). הלינה היא עכשיו שחקנית תיאטרון וקולנוע, מן הגדולים בפולין. לולק הוא האפיפיור. גינקה זו אמא שלי. גם היא נועדה לגדוּלה.

הדרך לפלשתינה



יום א' בוואדוביצה, בשבוע שעבר. קר, אבל אין שלג. פעמוני הכנסייה מצלצלים. משפחות ובודדים חוצים את הכיכר המרכזית, הולכים בנחת לתפילה, המושמעת בחוץ באמצעות רמקולים. מימין לכנסייה חוסם את הכניסה לרחוב צריף מוגבה, ובתוכו תצוגת בובות בגודל טבעי ובצבעיים עוד יותר טבעיים. בין הדמויות, יוהן פאבל השני, האפיפיור, בגלימה צהובה, חיוך חם על פניו. הצריף צמוד לבית מספר 2 ברחוב קושצ'יילנה (KOSCIELNA), שבעבר נקרא רחוב הכיכר (רינֶק) (RINEK). שתי קומות לבית וחצר פנימית. השער נמצא מאחור, ברחוב המקביל לכיכר. בעל הבית היה חיים בָּלָמוּט (CHAIM BALAMUTH). דיירי הקומה השניה היו שתי משפחות: הלויטננט ווֹיטילה (WOJTYLA) ובנו קָרול KAROL)) (לולק), ובדלת ממול מינה ובןציון בֶּר (BEER) ושתי בנותיהם, הֶלה ורגינה (גינקה).

לולק וגינקה היו מיודדים. יחד קראו שירה, הלכו לחזרות ויצאו לטיולים ולסקי עם שאר החברים. לא, לא היה ביניהם רומן. היא מבוגרת ממנו בשלוש שנים, ובגילם אז, זה היה גורם חשוב. אבל, היא גילתה לי, פעם אחת אמר לה באכזבה שהיא "כמו כל הבנות". ממה התאכזב לא סיפרה. שנים רבות אחרכך, לאחר שנעשה אפיפיור, הם נפגשו בוותיקן. עיתוני העולם מיהרו לדווח על פגישה נרגשת בין האפיפיור לאהובת נעוריו הסודית, ואצלנו בבית צחקו, אף שהפגישה היתה באמת נרגשת. ואני חייבת לציין כאן שלגמרי במקרה, אבי היה דומה במראהו ליוחנן פאולוס השני. גם יֶז'י (יוּרק) קלוגר, חבר משותף מאז, אוהב לספר איך הוא ולולק היו מאוהבים בה שניהם, אך ממהר להוסיף שוב ושוב, עד כדי חשד, שהפרש הגילים מנע שברון לב אמיתי, והם נשארו מעריצים בלבד.

כל מי שאני פוגשת, בישראל, בפולין וברומא, מספר איזו כוכבת היתה אמא. יפהפיה, תוססת, מצחיקה, שחקנית מצטיינת ותלמידה מזהירה בכל התחומים. "גינקה ולולק", מספרת הלינה, היא השחקנית הנודעת הלינה קְוויאטקוֹבְסקה (HALINA KWIATKOWSKA) מתיאטרון סטארי, "היו מהדמויות הבולטות בתיאטרון כריזמטיים, אינטליגנטים, יפים, מוכשרים במיוחד, תמיד בתפקידים ראשיים". אמא היתה גם המפיקה, שבזכותה יצאה הלהקה לסיבובי הופעות. לשניהם צפו עתיד מזהיר. "עד היום", מהרהרת קוויאטקובסקה, "אני תמהה איך זה שקרול ווֹיטילה לא נעשה שחקן. כולנו היינו משוכנעים שזה מה שהוא יעשה. כי הוא היה מאוד יפה, היו לו זיכרון נהדר, דיקציה מעולה וסגנון אישי מודרני מאוד, אינטלקטואלי. הוא פשוט הקדים את זמנו". אבל וויטילה כן נעשה שחקן, הוא מככב באחד התפקידים הראשיים בעולם.

ואמא נרשמה ללימודי רפואה באוניברסיטה של קראקוב. בספרו "האפיפיור הנסתר" מסביר דארסי או'בראיין (THE HIDDEN POPE – DARCY O'BRIEN) שבאותה תקופה הונהג ה"נומרוס קלאוזוס" – הגבלת מספר היהודים הזכאים ללמוד באוניברסיטאות. עד אז הם מנו כרבע ממספר הסטודנטים, מעתה יכלו להתקבל רק אלה שהיו להם קשרים, וכך ירד מספרם במהירות. "גינקה נרשמה בזכות השגיה בלבד", הוא כותב. בקיץ 1936 קיבלה תשובה שלילית.

החברים היו המומים. מנהלת ביתהספר לבנות, הפרופסור שיבָּלְסקה, (SZYBALSKA) חשה פגיעה אישית. היא קמה ונסעה לקראקוב לעשות לובינג לתלמידתה המצטיינת, ובמקביל אירגנה רשת שלמה של מכתבי המלצה. אבל, כותב או'בראיין (אני לא זוכרת שאמא סיפרה לי את כל זה, בטח לא בתקופה שכבר יכולתי להקשיב), הבעיה היתה פחות עם הנהלת האוניברסיטה ויותר עם השלטון שפיקח עליה. "המנהלת היתה ערוכה להתמודדות. היא היתה אחת הנשים הבודדות שנלחמו בלגיון של פילסודסקי, הגיעה לדרגת קפיטן והיתה מקורבת למרשל. הוא עצמו ענד על מדיה את המדליה על הצטיינות מיוחדת, האות הגבוה ביותר בצבא. היא היתה אשה נפלאה, הן במראה והן באינטלקט, ומתנגדת נמרצת לאנטישמיות".

הצלחתה של שיבלסקה היתה חלקית. אמא התקבלה ללימודי רוקחות. קלוגר מספר איך כל החברים ליוו אותה ואת הוריה לתחנת הרכבת בדרכם לקראקוב, איך העמידה פנים שהכל בסדר ואיך כולם האמינו שחברתם האהובה הולכת בדרכי האשה הנערצת עליה, מארי קירי, ולהם לא יהיו לעולם דאגות בענייני בריאות, גינקה תהיה רופאה או חוקרת. בקראקוב שכרה דירה, אותה חילקה עם בחורה שהיה לה חבר קומוניסט. הקומוניסטים היו אז מיעוט נרדף שפעל במחתרת כיוון שנחשבו לאויב רוסי. החבר, שהיה נתון במעקב, הסתתר בדירתן, בהסכמתה של אמי, והחביא אצלן כרוזים וחומר מודפס אחר. עד שעלו על עקבותיו. לילה אחד פרצו שוטרים לדירה וכל השלושה נעצרו. עורך הדין ששיחרר את אמא מהמעצר היה יוחנן באדר, מי שהיה אחרכך חבר כנסת בישראל.

עד אותה תקופה אמא לא נתקלה באנטישמיות ישירה. לעובדה שהיא יהודייה היתה משמעות אחת, כך סיפרה לנו: היא הרגישה צורך להצטיין בלימודים. עכשיו, כשמתבהרת מעט התמונה, ברור שהיתה מצטיינת ללא קשר ללאומיותה. הוריה היו מסורתיים, אבל בבית דיברו פולנית, והיא, כמו ילדים יהודים אחרים בוואדוביצה, חיה חיים חילוניים ולא היתה פעילה ציונית. עד לאותה תקופה בקראקוב, כשהאורות האדומים התחילו להבהב והיא הבינה שכדאי להסתלק משם, ומיד. הכניסה לארצות הברית כבר היתה חסומה, לא ניתנו אשרות כניסה נוספות, ואחרי שנת לימודים אחת אמא נסעה לפלשתינה. אחותה הלה כבר היתה כאן, נשואה לחברהּ מפולין, יוסף (יוּזֶק) שתל. גם סבתה ודודותיה הספיקו להגיע. ההורים התכוונו לבוא מאוחר יותר. הם לא הספיקו.

מלחמת העוגות


קול צלול של ילד קטן מתפשט בעדינות ברחבי הכיכר בוואדוביצה. מערכת הכריזה של הכנסיה משלחת אותו. יום א' בשבוע שעבר. מדרגות ברזל מובילות לקומה השניה, לדירה שבה התגורר האפיפיור. זה מוזיאון עכשיו. כל הנכנס חייב לנעול נעליבית מבד אפור, כדי לא לפגוע בריצפת העץ. בוויטרינות מוצגים האביזרים שבהם השתמש יוחנן פאולוס השני, כשעוד היה לולק, לטיפוס בהרים ולסקי. נוסף לכישוריו האינטלקטואליים והאמנותיים המיוחדים הוא גם כתב שירה ומחזות היה ספורטאי מצטיין. כל מי שגדל בעיר זוכר אותו כשוער של קבוצת הכדורגל המקומית. על הקירות תלויות תמונותיו מאז שהיה ילד חמוד לבוש בשמלה, חבוק בזרועותיה של אמו, ועד שהגיע למקום שבו הוא נמצא עתה. ביקורו בעיר הולדתו בשנה שעברה מתועד בתמונות צבע גדולות.

כשהגיע לבית שברחוב רינֶק, היה לולק יתום מאם. היא מתה כשהיה בן שמונה. גם הוא בוודאי זוכר את "בּוּוּסוֹבּיֶה קְרוּל, בּוּוּסוֹבּיֶה פָּאז', אִי בּוּוַה טֶש קְרוּלֶבְנָה". אחיו הגדול התגורר בקראקוב, ובדירה חיו רק הוא ואביו, קצין בצבא האוסטרי ואדם דתי. מה שהטריד את הילדה הסקרנית מהדלת שממול, בתו של מנהל סניף בנק המזרחי בעיר, היתה השאלה, איפה הם אוכלים. מי מכין את האוכל בבית שאין בו אמא. היא נרגעה רק כשראתה אותם סועדים במסעדה קטנה סמוכה. וכשהתיידדו, נהג לולק לבוא אל משפחת בֶּר בימי שישי, לטעום מהעוגות של סבתא שלי.

מבעד לחלונות הכפולים נשקפת הכנסייה, קרובה מאוד, מעבר לכביש המרוצף אבנים. אני מראה לנזירה המנהלת את המוזיאון את התמונה מהתיאטרון, בה ניצב האפיפיור לעתיד בין השחקנית הגדולה בהווה לבין אמא שלי. היא מופתעת, מעולם לא ראתה אותה, ומבקשת שאשלח לה רפרודוקציה. מגיע לה ללא ידיעתה היא הדיירת הנוכחית בדירה שבה גרו אמא והלה וסבתא מינה וסבא בןציון. לא רק התמונה חדשה לה, גם סיפורם של הדיירים האחרים, יהודים ונוצרים, מטושטש ונטול שמות. היא יודעת לספר שהיתה תחלופה רבה של דיירים מאז 1938. אבל מה היה לפני כן? דבר קיומו של בעל הבית כבר הגיע אליה מפני שנכדו, רוני בלמוט, נאבק שנים על הכרה בבעלות המשפחה על הבניין. בשבוע שעבר נפגש סוף סוף עם האפיפיור, שהוא האדם היחיד היכול להעיד על כך.

כבעלת התמונה הנדירה, ומכיוון שאין לי שום דרישות, אני מקבלת יחס מיוחד, המתבטא בכך שהיא מסייעת לי בחיפוש הדירה של אמא ופותחת דלתות ומרשה לצלם. רק אחרכך, כשאשוב לקראקוב, אלמד שמשפחתי גרה בקומה השניה, מאחורי הדלת היחידה בבניין שלא נפתחה בפני.

יוצאים לסיור בעיר, ארבעה אנשים. כל אחד בא ממקום אחר. החבר שלי, יורם קופרמינץ, שמצלם את המסע, הוא בן להורים שנולדו בארץ. מָלְגוֹשה גָאגוֹ, המתרגמת שלנו, היא כתבת טלוויזיה בצרפת, נולדה בפולין, עברה לבריטניה בגיל תשע, וכשבגרה עברה לפריז. היא עובדת הרבה עם הטלוויזיה היפנית. שפת אמה פולנית, הדרכון שלה בריטי. אביה היה חייל פולני במלחמת העולם וחזר פגוע, בגיל 37 מת מהתקף לב. היא היתה אז ילדה קטנה. היא מבקרת הרבה בפולין, קוראת ולומדת את ההיסטוריה ועושה כתבות, בניסיון להבין את הבלתי מובן. "תסתכלי טוב על הכל", אמרה לי בדרך בין קראקוב לוואדוביצה, תביטי ותספגי, ותראי שאין כאן שחור ולבן, הכל אפור".

איתנו סְטאשֶק אוֹסוּשטוֹביץ', חבר ילדות של האחיות צ'שקה וגוסטה גולדברג, המתגוררות בישראל ומבקרות בפולין לעיתים קרובות. הוא עזר להן בהקמתו של לוח הזיכרון ליהודי העיר. כשהודיעו לו על ביקורי הצפוי, התנדב להיות מורה הדרך. איש צנוע, שתקן, ביישן כמו ילד, בנה של אם הבית בביתהספר היסודי. גם עכשיו רואים שהוא לא היה אז בחבר'ה. מי שלא נולד בתוך הבורגנות הפולנית נשאר מחוצה לה.

התחנה הראשונה היא בית קפה שבו מגישים, כמובן מאליו, קְרֶמוּבְקה, עוגת הקרם המפורסמת של ודוביצה, המוכרת לנו כאן בשם קרמשְניט. כשסטאשק היה ילד וגינקה ולולק והלינה וחבריהם היו ילדים גדולים ממנו, במחצית הראשונה של המאה, היו הקרמובקי להיט בקונדיטוריה שהיתה בכיכר, מול הכנסיה. האגֶן הוּבֶּר, הקונדיטור האוסטרי שהכין אותן, שמר את המתכון בסוד. עכשיו אני מבינה את ההתעקשות של אמא לאפות אותן בבית בימי ילדותי. היא הגיעה אל הטעם. יש דרכים רבות להכנתן, ההבדל הוא בעיקר בבצק. זה שאנחנו אוכלים בבית הקפה הוא דק ופריך, אפשר לחתוך את העוגה בעזרת מזלג בלי שתתפרק. עם קרם שניט רגיל זה בלתי אפשרי, תמיד הבצק מתעקם והקרם נמרח. בביקורו בעיר בשנה שעברה העלה האפיפיור זכרונות ודיבר בערגה על הקרמובקי של הוּבּר. מאותו רגע התחילה נהירה המונית מכל רחבי פולין לעבר בתי הקפה של ודוביצה. אנשי קראקוב התקוממו. עד לפני שנה כולם ידעו שקרמוּבקָה אמיתית אפשר למצוא רק בעירם. וכך נפתחה תחרות העוגות.

למחרת, בקראקוב, מנסה זיגמונד ארנהאלט, בן ואדוביצה, להפריך את מיתוס הקרמובקה של עיר מולדתו. "חבר שלי, שבא לבקר אצלי בקראקוב, עבר בדרך בוואדוביצה במיוחד כדי לקנות לי קרמוּבקי. טעמתי מהן והן היו איומות, רחוקות מהטעם של אלה של קראקוב. כשביקרתי שם נכנסתי לקונדיטוריה ברחוב צדדי, קניתי עוגה, ולמרבה הפלא היא שוב היתה נפלאה. שאלתי מי אופה אותן, ואמרו לי שהם מביאים את הקרמובקי מקראקוב".

עוד מסר הבוגד, שהקרמובקה הטובה ביותר בקראקוב היא זו המוגשת במלון קראקוביָה. רצנו לשם. הזמנו קפה ועוגות והודענו למלצרית שזהו מבחןפתע, ואנחנו מתכוונים לקבוע עמדה בסכסוך, אף שאיננו נייטרלים. היא הנידה כתף ואמרה בזלזול: "אין שום תחרות. תטעמו, ואחרכך נדבר".

מרחוק היא קלטה צלחות נקיות והגיעה מיד. "נו?" אנחנו, אוי לבושה, הפכנו נייטרלים. העוגה הוודוביצאית היתה עדינה וטעימה. וכך גם הקראקובאית. הבצק בעיר הקטנה דק ועדין יותר, אבל הקרם שבעיר הגדולה מתוק פחות, וזו מעלתו. והעוגות שאפתה אמי הן מעל לתחרות וממילא מנצחות. כך שההודעה שנמסרה למלצרית היתה: המלחמה בפולין תימשך.

*

בצד השני של הכיכר האובאלית, ממול לכנסיה, ניצב בניין ובראשו שתי עיניים. הן מביטות בנו בשעה שסטאשק מוביל אותנו אל הרחוב שהפך לגטו יהודי כאשר הגרמנים נכנסו. "היֹה היה מלך, היֹה היה משרת, והיתה גם נסיכה", אני שרה לו את המילים הבודדות שאני יודעת בפולנית, "אתה זוכר?"

"כן, כן", הוא מחייך ומסמיק, מתבייש להצטרף לשירה. גם אמא שלו, כמו כל האמהות וכשהוא רואה שאני בוכה, הוא ממלמל, "אני מצטער שגרמתי צער לגברת". אלא שהוא לא גורם לי צער. להיפך. לפנינו המקום שבו היה בית הכנסת. ממול, בית המקווה. והנה בית הספר לבנות בניין ירוק. בית דירות היום. בחדר המדרגות ריח של נקניקיות מתבשלות. וזו הגימנסיה לבנים. משפחת המנהל התגוררה בקומה הראשונה. הלינה היא בתו של המנהל, האיש שעודד את הקמת התיאטרון ותמך בו. בבית הזה, שמארובתו עולה עשן ריחני, היה בית מרקחת של יהודי, ומשפחת הרוקח גרה בקומת הקרקע. סטאשק ומשפחתו גרו בבית הספר היסודי שבו עבדה אמו.

להקות ציפורים מצווחות על העצים העירומים. כל המכוניות העוברות ברחוב הן טראנטה קטנות ומקרטעות. זו לא עיר של עשירים. הבניינים כבדים, חמוּרים, קירות בעובי מטר, חלונות כפולים להגנה מפני הקור. בין החלונות, על האדן, הניחו שמיכות מגולגלות, לבידוד נוסף ולספיגת האדים. אמא, כשהיתה ילדה, היתה יושבת שעות על אדן החלון ומשקיפה אל הרחוב. הנוף שראתה אז לא השתנה עד היום. ולי ואדוביצה מזכירה את טבריה, שם עברו עלי חלק משנות ילדותי, עם בתי הבזלת השחורים והרחובות הדוממים. גם בוואדוביצה חם מאוד בקיץ.

החברים של לולק


גינקה קיבלה סרטיפיקט לאחר שנישאה לבן דודה בנישואים פיקטיביים. חסרת כל הגיעה, ונרשמה לביתספר לאחיות, כי שם היו מעונות ולה לא היה איפה לגור. זה ההסבר שנתנה תמיד. עכשיו, כשאני שומעת מד"ר צ'שקה ברקוביץ' כמה היה קשה להתקבל לבית הספר היחיד לרפואה, זה שהיה על הר הצופים, אני תוהה אם אמא ניסתה להתקבל. מעונות, בכל אופן, לא היו שם. בבילינסון, כתלמידה, היא התבלטה מיד. רופאים בכירים, שהיו בוחנים את הסטאז'רים בשעת ביקור החולים, נהגו לקרוא לה כדי לענות על השאלות כשהרופאים המתלמדים לא ידעו את התשובות. היא נענתה בשמחה, התלמידה המצטיינת, עד שהבינה שמשתמשים בה כדי להביך אחרים, והובכה בעצמה.

כל שנות ילדותי היתה אומרת לי, "רפואה זה לא מקצוע לאשה". ואני לא הבנתי למה היא אומרת כך, הרי מעולם לא גיליתי נטייה למקצוע הזה. גרנו במגורי הצוות בבתי החולים בעפולה, בטבריה ואחרכך ברמב"ם, בחיפה כל המקומות שבהם עבד אבי, שנעשה מנהל מחלקה כירורגית. נולד גדי, נולדתי אני, ואמא הפסיקה לעבוד כאחות לאחר שנולד אחי הצעיר, שאוליק. היא התמסרה לתפקיד עקרתהבית. וכל פעם חזרה ואמרה לי בלי שנשאלה, "רפואה זה לא מקצוע לאשה. תראי איך מעירים את אבא באמצע הלילה לניתוח דחוף. אין יום ואין לילה, אין שעות, יש תורנויות. אשה צריכה להיות בבית". אני לא בטוחה שהיא שיכנעה את עצמה.

החברים מוואדוביצה, הלא יהודים, המשיכו את הלימודים באופן טבעי בקראקוב, העיר הסמוכה. האוניברסיטה שם היא מן העתיקות והטובות באירופה עד היום. אלה שהיו יהודים עברו גלגולים שכל אחד מהם יכול להחזיק ספר עבה. חלקם מתועדים כזכרונות בארכיון ספילברג. הרוב לא שרדו.

לולק והלינה, חברים טובים, הקימו בקראקוב תיאטרון, שירד למחתרת בתקופת הכיבוש הגרמני. במקביל, הוא למד תיאולוגיה. גם הלימודים נעשו אז במחתרת, בבתים פרטיים. התיאטראות, מוסדות הלימוד, כולם נסגרו בהוראת הגרמנים, מספרת קוויאטקובסקה, רק שני בתי ספר מקצועיים נשארו פתוחים. בבתיהקולנוע הוקרנו רק סרטי תעמולה גרמניים. מזה נולד המשפט, שבפולנית הוא חרוז, "רק חזירים הולכים לקולנוע".

"תביני", אומר האב אדם בונייצקי, "התוכנית של הגרמנים היתה חיסול מוחלט של היהודים, וחיסול האינטליגנציה הפולנית. את העם הפולני רצו להפוך למעמד של משרתים. אבי נעצר כשהלך ברחוב, ואחרכך נרצח בלי סיבה. הוא השתייך למעמד של בעלי האחוזות, האריסטוקרטים, הם אלה שטיפחו את התרבות ולכן נחשבו למעמד המסוכן ביותר. רבים נשלחו למחנות ריכוז ונרצחו שם".

בונייצקי הוא עורך השבועון טגוֹדְניק פּוֹוּשֶכני TYGODNIK POWSZECHNY , המוקדש לענייני תרבות וחברה. למרות שהוא מוגדר כעיתון קתולי ועורכו הוא כומר, השבועון מוערך מאוד ונפוץ גם בציבור החילוני. עוד בישראל שמעתי עליו מחברים (יהודים) שמוצאם מפולין ונשארו קשורים לתרבות הפולנית. לבונייצקי שתי קריירות, בכנסיה ובעיתונות. יוחנן פאולוס השני היה פרופסור שלו לתיאולוגיה באוניברסיטת לובלין. משם ההיכרות, שהתפתחה לעבודה משותפת. הוא הוזמן לרומא כדי לערוך את המהדורה הפולנית של עיתון הוותיקן ועשה זאת במשך 11 שנים. כששב לפולין, ערך בנוסף לטיגודניק את הביוגרפיה של האפיפיור. אין שם סיפורים אלא יותר עובדות ותאריכים, כך שהספר משמש את כל כותבי הביוגרפיות הרבים. "אחרי שהוא התמנה לאפיפיור, התחילו לכתוב עליו כל מיני סיפורים מוזרים. כך שהחלטנו לכתוב את העובדות הקונקרטיות. למשל, שאלתי אותו פעם אם נכון שהוא הציל יהודים בזמן הכיבוש. הוא אמר, 'לא, לצערי לא היתה לי הזדמנות. אולי עשיתי משהו במקרה, אבל לא באופן ישיר'. עבדתי על הספר תשעה חודשים. הכוונה היתה לכתוב 50 עמודים, בסוף יצאו 800".

כן, כל העולם מחפש רכילות על האפיפיור. לא רק אמי התמנתה רטרואקטיבית לאהובתו. בשבוע שעבר התפרסמה בשבועון האיטלקי גֶ'נְטֶה כתבה גדולה על הלינה קוויאטקובסקה. בכותרת המשנה מבשרת המערכת שהשחקנית היתה ארוסתו. זה לא מה שהלינה מספרת לי. היא מדברת על חברות גדולה הנמשכת עד היום. מדי שנה חוזר יוחנן פאולוס להיות לולק ומזמין את חבריו הוותיקים לביקור ברומא. במשך שבוע הוא פוגש אותם כל יום לארוחת בוקר, צהרים או ערב. מעלים זכרונות, מתעדכנים, מצטטים טקסטים ממחזות שבהם שיחקו יחד, צוחקים. האווירה בפגישות האלה נפלאה, היא מספרת.

היעד האמיתי של אמא


קראקוב עיר מפוארת. מאות שנים שלא נחרבו במלחמות העולם העיר, במזל, לא הופגזה. הכניסה אל העיר העתיקה, הפרושה על שטח גדול, נאסרה על מכוניות. אפשר לטייל. חלק נכבד תופסים בנייני האוניברסיטה. כאן למד קופרניקוס. כאן גדלו תדיאוש קנטור, אנדז'יי ויידה, שהתיאטרון שלו חי ונושם ושרד תהפוכות פוליטיות, וגדולי תרבות רבים, נוצרים ויהודים. הכיכר המרכזית, רינֶק, ענקית. יום שמש צח. המון אנשים שרועים על הספסלים ועל האנדרטה של אדם מיצקייביץ'. בתיהקפה שהיו שם מאז ומעולם, אלה שאמא בוודאי בילתה בהם בתקופת קראקוב הקצרה שלה, הומים. צועני מנגנן באקורדיאון שירי עם פולניים. מדי שעה מופיע חצוצרן בראש צריח הכנסיה ותוקע מנגינה קצרה. כשפלשו צבאות ג'ינגיס חאן, ניצב שומר באותו מקום. כאשר הופיע בשדות הצבא הפולש, תקע הצופה בחצוצרה כדי להזהיר את תושבי העיר. באמצע הנגינה פגע חץ בליבו, והחצוצרה נדמה. עד היום מנגנים את הגירסה הקטועה כל שעה עגולה ארבע פעמים, בארבעת צדי הצריח.

מה עושים כשרעבים? ברובע היהודי, קאז'ימיֶש, היצע גדול של מסעדות כשרות, המשמשות לא רק יהודים. שלטים גדולים כתובים בעברית, בכתב סת"ם עם קצוות מסולסלים. מוסדותיה של הקהילה היהודית, שרובה הושמדה בשואה, שוחזרו וקמו לחיים. ואם רעבים, תמיד אפשר לקנות כעך חם וטעים באחד מהדוכנים הרבים שבפינות הרחובות. אנחנו סקרנים לטעום אוכל לא מוכר, ובוחרים ב"קנטינה הכפרית". מקום אפלולי. העיצוב מנסה לשחזר אווירת בית כפרי אורות עמומים, רהיטי עץ גסים, שמיכות פוך על משענות, ספסלים, כלי אוכל גדולים. אוכל כבד, בטעמים מפתיעים, עם שמות חדשים לנו מרק ז'וּרֶק חמצמץ, ביגוֹס, גוֹלוֹנְקה ולעומתם מאכלים מוכרים כמו פּיֶרוֹגי, אותם כיסנים טעימים, המוגשים עם שמנת. מלח גס משובח בכלי חרס על השולחן. לחם טוב ובירה טעימה ויעילה.

טיול בפולין הוא חוויה מוזרה. תחושת הכובד מתפשטת בנשמה עוד במטוס. הנופים והמראות כל כך מוכרים מהסיפורים ששמענו, מהתמונות שאנחנו רואים כל החיים, מהסרטים התיעודיים מהשואה, וגם מסרטים עלילתיים של קישלובסקי וואיידה. היערות מטילים אימה, אבל הם גם זכרונות הילדות הריחניים והנושמים של אמא. מתחת לעצים העבותים צמחו אוכמניות באביב ופטריות בסתיו. בטיולים בגליל וביערות הכרמל תמיד דיברה על "יער אמיתי", עם ריח של יער. כאן יערות אמיתיים. אדמה אמיתית. כפרים כמו פעם. והכי נורא לראות ארובות פעילות. יש שתיים כאלה, גבוהות מאוד, ליד קראקוב. הן משמשות את מפעלי הענק שנבנו בזמן המשטר הקומוניסטי כמעט במטרה להחניק את העיר, שתושביה סירבו לוותר על חופש הביטוי. לראות ולחוש צמרמורת. נכון אמרה מלגושה, אין פה שחור ולבן, הכל אפור.

האיש שלנו בוותיקן



גם לאפיפיור יש גם רגשות. הוא מתגעגע לחבריו, שומר על קשר, זוכר פרטי פרטים מחייהם וחש מיני תחושות נורמליות של בני אדם. בפגישה עם אמא ביקש לדעת מה קרה לכל אחד מבני המשפחה – הוא זכר את כולם – ומיהם בני המשפחה החדשה שלה. לכן לא התפלאתי כשיז'י קלוגר אמר שהוא רוצה לפגוש אותי, בתה של גינקה שכלכך חיבב. האמת היא שלא ציפיתי לפגישה כזאת. התקשרתי לקלוגר במטרה לפגוש אותו עצמו, כי ידעתי על הקשר המשותף. הוא האיש שהפגיש את הורי אתו בוותיקן. כשעבר האפיפיור בקהל קרא לעברו, "לולק, לולק, גינקה כאן!". אמרתי לקלוגר שאני מתכוונת להגיע לרומא כדי לשוחח איתו, אף שידעתי שהוא שבע ראיונות ובעצמו כתב יותר מספר אחד על ידידותם. הוא אמר לי מיד, "אם את רוצה לפגוש את האפיפיור, קחי בחשבון שזה אפשרי רק ביום רביעי בשבוע". יופי. על פי בקשתו, פיקססתי את מועדי הטיסות, את מספרי הדרכונים שלנו ואת השאלה האם נוכל לצלם את המפגש במצלמת וידאו מקצועית. הכל אושר בשיחה הטלפונית שלמחרת, ואז גם התבשרתי על כך שהפגישה תהיה אישית, לא בנוכחות קהל. עוד יותר יופי.

האמת היא, שיותר מכל הצהרה פוליטית, רציתי לשמוע ממנו מי היתה אמא לפני שנולדתי. מצחיק לגלות שורשים בדרך כלכך לא צפויה. אפשר כמובן להשתמש במידע הזה כדי להסיק מסקנות על יחסי הכנסיה עם היהדות. אפשר לעשות השלכות מהעובדה שיש לו חברי ילדות יהודים על דרכו כאפיפיור. אמא תמיד אמרה שהוא ואביו לא גילו שמץ אנטישמיות. וכשבאה להיפרד מהם לפני שעזבה את פולין, הסמיק לולק ולא אמר מילה, ואביו בירך אותה בחום.

ביום רביעי שעבר ירד גשם ברומא. המיסה הועברה אל תוך הוותיקן. לאורחים מחו"ל נועד המבנה החדש יותר. המונים הצטופפו בחוץ כשהגענו, וקלוגר חיפש את האיש שאמור להכניס אותנו. לא היה סיכוי לראות אדם בודד בתוך המאסה הצפופה. בליל של שפות וקולות, קבוצות בתחפושת שהגיעו אולי מפסטיבל ונציה, פיות ואבירים, תזמורות קטנות וסתם בני אדם, המון. תור ברוחב של עשרה אנשים השתרך לאורך סתיו העמודים. השעה דחקה. המארח הציע לעבור אל הצד השני של הוותיקן. אבל איך נחלצים מהדוחק? פתאום אני רואה אותו מטפס על משוכה וקופץ אל הצד השני. נכון שקלוגר היה כל חייו ונשאר ספורטאי, אבל בכל זאת, הוא איש בן 80. לא היתה ברירה, קפצנו אחריו. חצינו בריצה את כיכר סן פייטרו, ורטובים הגענו לצד השני. "עכשיו אני אהיה חולה שבוע", הוא אמר באנגלית ברוח פולנית. מזל שברגע האחרון הורה לנו להשאיר את המצלמה במשרדו, כי לא נורשה להכניס אותה. תמיד טוב לדעת.

עכשיו הגיעה העת לעבור את גדודי השומרים על סוגיהם השונים: חיילים שוייצריים הלבושים בבגדי ליצנים, אנשי ביטחון בנוסח הסי.אי.איי הנושאים אוזניות קטנות ולבושים בחליפות אפורות, פקידים מאחורי שולחנות, אנשי דת בגלימות חומות כולם, בזה אחר זה, שמעו שיש כאן עניין חשוב, הבת של גינקה הגיעה וחובה להכניס אותה. פה טפיחה, שם תחנונים, כאן בדיחה או דברי תוכחה, ולא ייאמן, הגענו בריצה אל תוך הוותיקן, חצינו אולמות בגובה של בית רב קומות, ומצאנו את עצמנו בקפלה של האורחים מחו"ל. אלפי אנשים כבר ישבו שם. אותנו הובילו לקבוצה שישבה ליד הבמה, ללא מחסומים, של אלה שיעלו לפגוש את האיש הקדוש. אכן, פגישה אישית. הבאתי אתי במתנה את מדריך מפה לטיולי אוכל שכתבנו חנוך פרבר ואני, ספר שיש בו תמונות יפות של יסמין ואריה מארץ הקודש, והוספתי הקדשה לבבית. והבאתי, בעצת ידידים משותפים, את אלבום התמונות של אמא, כדי להראות ליוחנן פאולוס. איתנו בקבוצת המיוחדים ישבו כמה זוגות של חתנים וכלות בבגדי חופה, כמה אנשים בבגדי חג שנשאו מתנות ארוזות ועשרות נכים על כיסאות גלגלים, שייחלו לברכה. האיש שלנו בוותיקן אמר: "הכל מסודר, אחרכך תעלו לבמה וזה יהיה כמו פגישה אישית", ונעלם.

האולם התפוצץ מהתרגשות. המיסה, שנערכה בקפלה הגדולה, הועברה אלינו באמצעות מסך ענק. אחרכך נשאו קרדינלים ברכות בשפות שונות לקבוצות שהגיעו מרחבי העולם. היפנים הגיבו בהנפת דגלונים. הטקסאנים הריעו בקול. באיזשהו מקום קמה לפתע קבוצת נגנים וניגנה מארש צבאי מתחילתו עד סופו. בפינה אחרת קמה מקהלת כמרים ושרה מזמור גרגוריאני קצר. המון תגובות, קריאות ומחיאות כפיים. אווירה של איצטדיון, מופע רוק, משחק כדורגל, אירוע דתי, הכל יחד, שמחה וששון.

ואז הגיע הוד קדושתו לקפלה שלנו. במרחק עשרה מטר מאיתנו, על במת השיש הלבן, הוא ישב על כס המלכות, מאחוריו שתי שורות של קרדינלים, ונשא את דברו בכמה שפות. אנשים בכו, הריעו, התנשמו בקול עד השיא סוף הטקס. הרוב הגדול פנה לדרכו בשקט. הקבוצה שלמרגלות הבמה התחלקה לשתיים אלה שעולים מהחזית, ואלה שעל כיסאות גלגלים, שלא יכולים לעלות מדרגות ועבורם יש כניסה חלקה מאחור. יגעים הלכנו אל קידמת הבמה. תוך שניה גירש אותנו איש קשוח בנוסח הסי.אי.איי לצד השני. "לא מכאן. תעלו מאחור". הצטרפנו לתור הנכים. לא נעים לתפוס תור של אנשים הזקוקים כלכך לברכה. ההמשך היה עוד פחות נעים. כמעט הגענו לפתח, וליצן שווייצרי הדף אותי במכה בחזה, ואחרכך תפס בחוזקה בשרוול מעילי וזרק אותי לעבר הדלת, שם חיכה חברי שהצליח להימלט. מצאנו את עצמנו בחוץ. הדרך היתה עכשיו פנויה, ללא משוכות או גדרות. לצאת מהוותיקן קל מאוד.

כך הסתיימה הפגישה האישית הנרגשת שתואמה מראש. כשבאנו לקחת את המצלמה ממשרדו של קלוגר, הוא אמר: "אני נורא מצטער, זה זמן לא מתאים, האפיפיור מאוד עייף מכל המסעות. ראיתם שעשיתי כל מה שיכולתי, עד עכשיו אני רטוב. חבל שאתם לא נשארים ליום שישי, יש ארוחה משותפת עם שגריר ישראל בוותיקן". מכיוון שלא תכננו להיות רעבים ביום שישי, ויתרנו על הסתערות מחודשת. השארנו את הספר עם ההקדשה, שהאיש שלנו הבטיח למסור ליעדו ובישר, "תראי שתקבלי מכתב תודה מהאפיפיור". ועם חיוך של שביעות רצון, ותנועת יד של "סמכו עלי", הוסיף: "וזה יהיה מכתב יפה, אני אדאג לזה".

השבוע חזר הספר לידי. לצד ההקדשה שכתבתי לו הוסיף האפיפיור הקדשה לי. בני הזוג רוני ולימור בלמוט, שהשתתפו בארוחה, היו הדוורים. איזשהו מעגל נסגר בכל זאת.

 

התמונה הזאת

 

נגלתה לעיני ביום קר של אמצע דצמבר מחלון הטראם כעשרה מטר גובהה, פרושה לרוחב בניין בכניסה למרכז הסחר העולמי, שבפוזנן אינו גורדי שחקים אלא קבוצת מבנים על פני שטח נרחב. איזה יופי, איזו תעוזה, העירום השופע. חיוך גדול וסקרנות. לא היה ברור אם זו פרסומת, ואם כן, לְמה (חשבתי, למרכז קניות חדש, מאלה הצצים בקצב ברחבי העיר). לפני שירדתי בתחנה שממול כדי להתבונן, עוד עברתי שם כמה פעמים והספקתי לקלוט בַצד רשימת ספונסרים צפופה, שהבולט מביניהם היה של חברת נדל"ן שבונה כאן כמה שכונות ברמה גבוהה.

יש לי חברה סינית חדשה. הכרנו בקורס לפולנית, ואחר כך התברר שאנחנו מלמדות באותה פקולטה. האוניברסיטה פרושה על פני העיר כולה, חלק בבניינים עתיקים נהדרים, שאולי היו ארמונות מלכים, אנחנו דווקא בבניין לא ישן ולא יפה, אבל קרוב לבית.

ראית את הבאנר הענק שמול מלון שרתון? שאלתי אותה כשנסענו ברכבת לוורוצלאב.

"כן", היא אמרה, שתקה רגע והוסיפה בהיסוס, "זאת אמנות".

ומה את חושבת עליו, יפה בעינייך? בעיניי זה נהדר.

אחרי הרהור, היא ענתה לאט, מודדת כל מלה: "את יודעת, הסינים לא אמונים על אמנות מודרנית. כשאני רואה את פיקאסו אני לא כל כך…"

פיקאסו היה מזמן, קטעתי אותה (ולא סיפרתי שאמנות סינית עכשווית מרשימה ראיתי אפילו בפוזנן, בבינאלה שהתקיימה כחודש לפני כן), אבל מה את, בעצמך, באופן אישי, מרגישה כלפי התמונה הזאת?

היא שוב לקחה את הזמן, ואחרי הרהור ענתה הברה אחרי הברה, בלי לחייך: "אני חושבת שקר מדי".

באותו רגע ידעתי שנהיה חברות. ביקשתי רשות לצטט אותה והיא הסכימה בתנאי שלא אציין את שמה. לפיכך מכאן ואילך שמה הוא סינית, והיא בוודאי עוד תצוטט.

שמה של האמנית החתומה על העבודה הוא Ewa Łowżył, אווה ווֹבזֶ'וּ (פחות או יותר אין תעתיק עברי מדויק לצירוף האותיות הזה), בשיתוף עם האמן קובּאס לקסה (Kobas Laksa). בהדרגה התגלו ברחבי העיר, על חזיתות בניינים מרכזיים גדולים אחד מהם בן 12 קומות – עבודות נוספות. הנה אחת מהן:

זו היתה, כך התברר, תערוכת חוצות של תצלומים מבוימים ומעובדים לפרטי פרטים, שנעשו בהשראת יצירות אמנות מערביות קלאסיות של אמנים כמו בוטיצ'לי, ברויגל, לאונרדו דה וינצ'י ועוד. אודה למי שיזהה את המקור של שתי התמונות שכאן.

יש דרכים רבות להיכנס לעיר זרה. התערוכה הזאת, שנשארה תלויה יותר מחודש, התוותה לי דרך חדשה, מפתיעה.

 

"כי שום דבר לא מובן מאליו"

זה מה שכתוב בפולנית על המודעה המקדימה למשהו שבטח יפתיע

מה זאת אומרת בעיות בתקשורת:

כשנמצאים בארץ שלא יודעים את שפתה. כשאין טלפון קווי. אין בכלל קו טלפון בבית. כלומר, גם אין חיבור לאינטרנט ולטלוויזיה. הבית הוא מקום מנותק משאר העולם.

ואז, נאמר, מחליטים להתקין קו, שיאפשר גם חיבור מהיר לרשת ולטלוויזיה.

בגישוש ראשוני מתגלה כי רק אזרחי פולין רשאים להתקין קו. מוזר. מחכים שבועיים שלושה ומחליטים להתעלם מהידיעה הזאת, מתייחסים אליה כאל שמועה וניגשים לסניף של חברת אורנג'. מוצאים פקידה דוברת אנגלית. היא פורשת את אפשרויות החיבור – קופסת לייבבוקס, שיש בה חיבור לשלושת ערוצי התקשורת ואת המחירים. הכל פשוט. מבקשים לחשוב על זה יום. חוזרים למחרת. עכשיו כבר יש פקידה אחרת, שאומרת אי אפשר. כלומר, אפשר, אבל רק בעל הבית יכול. בעיית האזרחות לא עולה על הפרק.

למשימה מתגייסת מלאכית בכירה. בחיים צריך מלאכים. היא השלישית שלנו בפולין. הראשון דאג למודם אלחוטי, מקרטע אבל פועל, השניה למחלקות ביורוקרטיה אחרות, ומן השמיים נחתה ברכות, כפתותי שלג, מ', בת המקום, בחורה אסרטיבית. "אין דבר כזה שלא יהיה טלפון".

הולכים לסניף אחר של אורנג', הפעם מצוידים באישור של בעלי הדירה. מ' והפקיד מנהלים שיחה ערה ארוכה מאוד, שבסופה אני חותמת על מסמכים. זזנו צעד. אחרי כמה ימים מגיעים טכנאים. שניים. השיחה איתם מתנהלת בעזרת מילון, תנועות ידיים וטלפונים למ'. אחרי כשעה יש! בעצם, עוד לא. יש קו, אבל עוד אי אפשר להשתמש בו.

נדלג על כמה שלבים ונאמר רק שבמשך הזמן מביאים הביתה את הציוד המתאים וצריך להתקינו. אורנג' הודיעו שהם לא שולחים טכנאי, צריך להסתדר לבד.

עובר זמן. דמות משנה מקדמת את החיבור, לא מגיעה לסופו. מה שחשוב זה סבלנות.

כמי שעברה את החוויה הזאת בצרפת, יש לי המון סבלנות. אין יותר גרוע מהשירות של חברות התקשורת בצרפת. זה לא העולם השלישי שם, זה העולם החמישי. עכשיו, בפולין, אין מה למהר. מדי פעם מצלצל הטלפון ועל הקו נשמעת הודעה מוקלטת בפולנית. להתקשר אי אפשר, גם לא לקבל שיחות.

יום אחד מצלצל שוב הטלפון, אבל הפעם על הקו פקיד של אורנג', שאפילו מדבר אנגלית. הוא מתעניין במצב. שואלים אותו: אפשר לשלוח אלינו טכנאי לסיום הליך החיבור? כן, הוא אומר במפתיע. הוא אומר "כן"! יבוא טכנאי. ביום רביעי. לתיאום השעה יתקשרו אליכם.

בבוקר יום רביעי מתקשרת מוקדנית. נכון, דוברת פולנית בלבד. פולנית שוטפת.

בשלווה אני אומרת לה את אחד משני המשפטים שאני יודעת: אני לא מבינה – נייה רוזומיים פופולסקו. נייה רוזומיים, אני חוזרת בקול שקט כשהיא ממשיכה לדבר. אחרי מונולוג וסדרת שאלות שלא נענות, היא מנתקת.

ב-12 בצהרים, במזל, הטכנאי מגיע חמש דקות אחריי. דווקא יודע משפט אחד באנגלית: "איי קול מיי ווייף". הוא מתקשר לאשתו מהסלולרי שלו ומעביר לי את הטלפון. היא אומרת שהוא שואל איפה תהיה הטלוויזיה. אני אומרת לה, היא אומרת לו. ככה עוד שלושה טלפונים, מסדרים חיבור לטלוויזיה, אחר כך לטלפון, ומגיעים למחשב. בזה היא לא מבינה. אני מתקשרת למלאכית בכירה מ'. הטלפון עובר שוב מיד ליד. אני לה, היא לו, הוא לה, היא לי, אני לה – תשאלי אותו אםתגידי לה שוכך הלאה. כשעתיים אחרי שהגיע ויותר מארבעה חודשים מהיום הראשון בפוזנן, המבצע כמעט הושלם.

הפי אנד

מכשיר טלוויזיה הגיע לאחר שבוע. יש שלוש ארבע תחנות בשפות שאני מבינה, ובשאר תרגום הסרטים נעשה בשיטה מצחיקה: לא כותרות ולא דיבוב, אלא קריין שקורא בפולנית את כל הדיאלוגים, כל התפקידים. הפסקול המקורי מונמך כך שקשה לשמוע אותו. אפילו סרטי מופת מקבלים אותו טיפול. אבל מה, זה תמריץ טוב ללמוד פולנית.